עומדת בפני בחירה קשה, להתגייס לצה"ל או לא להתגייס לצה"ל.
הדילמה הברורה היא מה שכולם מכירים. מצד אחד עומדת התרומה למדינה. בכל זאת נולדת כאן, גדלת כאן, ראוי שתשקיע קצת חזרה במדינה שלך. מצד שני מדובר בשלוש שנים קשות, שדי מבזבזות זמן, בעוד שברוב מדינות העולם פשוט מתחילים השכלה גבוהה ומשיגים מקצוע יותר מוקדם.
אני חילקתי את העניין לשתי שאלות על מנת להחליט:
1. מה אנשים חושבים?
קיבלתי דיעה ממגוון רחב של אנשים. חלקם עדיין לא התגייסו, חלקם מגוייסים עכשיו, חלק בדיוק סיימו שירות וחלקם סיימו שירות לפני 20-30 שנה או יותר והשתתפו במלחמות ישראל.
הדעה הכללית הייתה די חד משמעית.
"הצבא זה חרא"
"אל תעשה את זה"
"קח את ה-21 וצא מזה" (אדם שהיה מורעל בזמנו, חתם קבע והכל)
"אם אתה באמת רוצה לתרום, לך לשירות לאומי" (עוד אדם מבוגר, גם חתם קבע בזמנו, אחד האנשים שאני יותר מעריך)
"לא משנה באיזה תפקיד אתה, הצבא רק לוקח" (עוד אדם מורעל מיחידה בכירה)
.
.
היו גם מיעוט מהצד השני
"שירות צבאי זה סוג של חובה"
"אני באמת מאמינה שאם אתה חי כאן, זו חובתך לשרת"
.
.
(הערה מעניינת היא שכל הציטוטים מהקבוצה השנייה, נאמרו על ידי נשים, אחת לפני שירות אבל כמה לאחר שירות ואף שזמן רב מאוד עבר מהשירות שלהם)
מהבחינה הזאת זה די ברור, החברה חושבת ששירות בצבא זה דבר נורא שצריך לעשות כל דבר כדי להתחמק ממנו. בהתחלה חשבתי שזאת רק סטיגמה אבל משיחות קצת יותר עמוקות עם אנשים זאת די נראית הדעה הכללית.
2. מה אני חושב?
המצב האישי שלי קצת מורכב. בעקבות ההצטרפות שלי לעתודה (ובלאגן עם התאריכים כי סיימתי תיכון באמצע גיל 17) לפני הגיוס לא קיבלתי מיון לאף יחידה. אני עם דפ"ר 90 וקב"א 56 אז זה לא ממש היה אמור להיות המצב, אבל הלכתי לעתודה אז לא נתתי לזה יותר מדי להפריע לי. אחרי שנה פרשתי מהעתודה וביולי האחרון הייתי אמור להתגייס למודיעין שדה, בתור חייל קרבי רגיל. בלי לקבל שום זימונים למשהו שיכול להיות יותר מעניין.
הסיפור האישי של ההתמודדות שלי לא לכאן, אני רק אגיד שנפגשתי עם קב"ן ששלח אותי לפסיכיאטר ששאל אותי אם אני מעדיף 21 או 24 זמני לשלושה חודשים. כעבור שלושה חודשים של טיפול הרגשתי שיפור, אבל עדיין פחדתי להתגייס, וביקשתי עוד שלושה. עבר חודש מאז ויש לי עוד חודשיים להחליט אם אני רוצה להתגייס או לא. אני לא יודע לאן אני אגיע עוד חודשיים, אבל אני צריך להתקדם עם השאלה. אני רוצה להתגייס או לא?
- מצד אחד אני עדיין מפחד. מפחד מהקושי שאני עלול להתקל בו, שהוא לא הקושי הרגיל שיש לכל אחד, כי את הקושי הרגיל שיש לכל אחד אני חווה ביום יום. מדובר במצב של חוסר אונים טוטלי בו אני לא יכול לעשות הרבה מעבר ללעמוד במקום ולהתאמץ לא לבכות. בלי שום מקום לברוח אליו ובלי הזמן לעצמי שאני כל כך צריך.
- מצד שני אני רוצה להתגייס. גם להשתחרר ולהיות בלי מסגרת זה דבר מפחיד, ואומנם כבר יש לי הצעת עבודה, ואפילו עבודה טובה, אבל אני לא בטוח שאני מוכן לזה. ו... אנשים. תקנו אותי אם אני טועה אבל צבא זה מקום שנוצרים בו קשרים יותר חזקים מבמקומות אחרים. חסרה לי חֶברה, ודרך כזאתי לפגוש אנשים "בכוח" נראית אטרקטיבית. בנוסף מסתבר שגם לי יש חוט שדרה (אם כי זה לא נראה ככה לאחרונה) וגם אני מאמין ברמה זו או אחרת בשירות למען המדינה. קשה להחליט...
אני יודע מה אחרים חושבים, אני יודע מה אני חושב. יש לי את כל המידע אז למה כל כך קשה לבחור? להתגייס או לא להתגייס?
(אני שונא את הפרמוט של ישראבלוג, אמרתי כבר?)
עריכה3: מחקתי את עריכה1-2, תתמודדו P:
עריכה4: כתבתי את הקטע לפני ש"הנושא החם" נכנס, אבל הוא קשור אז אני מניח שאני אוסיף אותו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
