Birds want to fly, What about humans?
אין יותר מדי צורך בתיאור כי אני אתפלא אם הבלוג הזה יחזיק יותר מדי זמן.
סיפורים, מחשבות, מה שיוצא. שום דבר ספציפי במיוחד. |
| 10/2013
הכינור
|
יצאנו לפאב, להופעה אירית. הזמנתי בירה, הצ'יפס הרגיל, וחיכינו ואז ההופעה התחילה.
"מה זה הופעה? זה נשמע כמו מוזיקת רקע"
זה מצחיק שאני תמיד מזמין בירה, כי אני בכלל לא אוהב בירה. זה הפך להרגל. הצ'יפס נגמר.
"להזמין עוד צ'יפס או לא? עוד צ'יפס או לא?"
הכינור. אני לא יכול להעביר במילים את התחושה הזאת, פתאום הראש שלך נתפס על
ידי מנגינת הכינור. המחשבות שלך מתפוגגות, הסביבה כבר לא חשובה. נשאר רק
הכינור שחובק אותך בצליליו, מרים אותך ומפיל אותך לפני שהגעת גבוה מדי. כל
הבעיות שנשארו לך הן הבעיות של הכינור.
בום! פאי תפוחים!
"נכון, הזמנו פאי תפוחים."
|
המוזיקה אולי נעלמה, אבל זה היה הפאי תפוחים האמיתי הראשון שאכלתי. קצת חמוץ עטוף במעט בצק רך וריחני. הוא היה מעולה.
"כינור!"
ושוב נעלמות כל הדאגות ונעלם כל העולם מסביב, אותה תחושת ריחוף מדהימה.
"לא! תפסיק למחוא כפיים ותן להקשיב למוזיקה!"
לא כולם יכולים להעריך את הכינור, יש את אלו שצריכים למחוא כפיים לקצב כדי לא להשתעמם.
"ועכשיו אתה גם רוקד! הבנו שזאת חברה שלך אבל קצת כבוד למוזיקה."
ואז הם יצאו להפסקה. לא נשארנו שם אחריה, וטוב שכך. יש גבול לכמות הכינור שאדם מסוגל לקחת ביום.
כינור. נגני לי בכינור ואעניק לך אהבת עולמים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
