לא כל כך מזמן, כשהבלוג עוד היה פעיל, כתבתי הרבה על נושא שעוד מעסיק את המחשבות שלי: על מה אנשים מדברים כל כך הרבה?
בערך שלוש שנים עברו מאז, ואני כבר חי חיים אחרים. אותו יצר סקרנות דעך לו, והחיפוש אחר חברים נפסק. התקרבתי אל החברים שהיו סביבי תמיד. אבל גם אליהם לא התקרבתי בעצמי, ונזקקתי ללא מעט עזרה מבחוץ..
ואז הגיע היום. ישבנו שלוש שעות סך הכל. אכלנו, שתינו, דיברנו. דיברנו על משחק קלפים. שלוש שעות. על משחק קלפים. אני מודה שמדובר במשחק קלפים מאוד מעניין, אבל זה לא הרגיש לי נכון. לא הרגיש לי כמו מה שאנחנו אמורים לעשות במצב הזה. כמו מה שאני רוצה לעשות במצב הזה.
ופתאום זה הכה בי. בזמן שהחיים שלי התקדמו, השתפרו, ועברו למסלול טוב יותר, אני נשארתי במקום, ואפילו חזרתי אחורה. כישורים שעבדתי עליהם, כמו היכולת לנהל ולפתח שיחה שרק התחילה להתפתח, היכולת לרשום בתגובה את דעתי בבלוג שאני עוקב אחריו, והיכולת לכתוב משהו בבלוג בלי לרצות למחוק אותו ולוותר עשרים פעמים תוך כדי, פשוט נעלמו כלא היו.
אני גם מרגיש את התוצאות. אחרי חצי תואר אני עדיין לא מכיר אף אחד שלומד איתי, עדיין לא שאלתי אף שאלה בהרצאה למרות שהיה לי מה לשאול ואף פעם לא הלכתי לשעת קבלה של מרצה או מתרגל.
גם איבדתי קשר עם כל האנשים שפגשתי כאן בישרא פרט למישהי אחת (היא במקרה בת הזוג שלי עד ימים אלו). המון אנשים נהדרים, מעניינים ומיוחדים. עם חלק גדול מהם הייתי שמח לשמור על קשר, ולא להיות שם בפייסבוק שאולי זוכרים במעורפל איפה פגשו מתישהו. זה לא יקרה.
עולה לה מחשבה מפחידה: אולי אבא שלי צדק למרות הכל, ואני כן אמור להיות אדם בודד..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
