זאת שיודעת יותר מידי

הוא הכי יפה כשהוא מדבר מהלב, צוחק חצי צחוק מהבדיחות הלא מצחיקות שלי ומציע לי מסטיק כי הוא לא אחד כזה שישאיר רק לעצמו.
אני הכי אוהבת לשבת לידו, קרוב, ובלי שישים לב להגניב אליו מבט, עד שהוא קולט אותי ומחייך אלי או מריץ איזו בדיחה.
הכי נעים לי שהוא משחק לי בשיער ואומר שהוא ארוך והכי יפה משל כל הבנות ושאני בחיים לא אסתפר, ואפילו שהוא לא יודע לקלוע צמות הוא עדיין תמיד מנסה.
אני פחות אוהבת כשהוא לא רציני, כי הוא בן אדם כל כך חכם ויחד עם זאת מזלזל בהרבה דברים, ומתחכם, ולא שומר על יציבות בחיים.
ואיפשהו אני מרגישה יציבה ליד האי יציבות הזאת שלו.
ואני אוהבת לדבר איתו שעות על הכל, ולהרגיש מיוחדת כשהוא מספר לי סודות שמעטים יודעים כי הוא סומך עליי, ואני אוהבת שהוא מסתכל עליי כאילו אני הדבר הכי חמוד בעולם ואומר לי "איזו יפה!" או "איזה מותק את" ומועך לי את הלחי בחיבה.
אני לא יכולה בלי שהוא יהיה עוגן קטן בחיים שלי ויקלע בול לבעיות שלי אפילו בלי לשים לב, ויתן לי תחושה חמה בלב של מישהו דואג ותומך.
אני אוהבת שהוא תמיד עם מסטיק בפה ויש לו ריח טוב כי אני לא אוהבת את ריח הסיגריות שלפני.
אני אוהבת שהוא מכיר בי צדדים שאחרים לא מכירים ומכבד אותי על מי שאני ואומר לי שאני חכמה.
והכי אני אוהבת זה לדמיין איך אני אומרת לו את כל הדברים האלה, והכי פחות אוהבת זה לחשוב שאולי הוא לא יבין,
כי בטח הרבה יחשבו שזה מכתב אהבה,
אבל לא,
ספציפית, מבחינתו, זאת כנראה סתם עוד ידידות מופלאה. 

(עדיין לא גיליתי. בקרוב. בקרוב אני אדע מה הוא חושב.) 

נסיכת התחבולות.