זאת שיודעת יותר מידי

פניתי שמאלה בתוך סימטאת המחשבות שלי והמשכתי ישר,
מצאתי לי איזה ספסל בפינה מוארת והתיישבתי.
הכל היה ריק מסביב. שום מחשבה לא חלפה, שקט רועש שמכסה את הכל, כמו צליל סטטי.
"פססט," שמעתי מאחורי.
"כן?" הסתובבתי "מי זה?"
"את רוצה להצליח?"
"מאוד," אמרתי נלהבת "כן, רוצה."
"אז תעקבי אחרי זה," אמר לי הקול.
"אחרי מה?" קמתי ממקומי והסתכלתי מסביבי. שום דבר לא השתנה.
"אחרי המטרות שלך," לחש "אי שם הרחק, הן נמצאות ומחכות שתגיעי אליהן."
"אבל איך אני עושה את זה?"
"תשתמשי בכל הכלים שיש לך כדי להגיע לשם, אל תהססי לקחת סיכונים, אל תפחדי ליפול ולקום שוב."
"אני מסוגלת לזה?" שאלתי בחשש.
"יותר ממה שנדמה לך." 

"רגע!" קראתי בקול "מי אתה?"

                                     "האמונה שלך."    

אני חייבת להאמין בעצמי קצת יותר.
ולהזיז תתחת שלי לעבר החלומות שלי.
מיד.
אחרת זה לעולם לא יקרה. 

רק אני אחראית למה שיקרה לי בחיים, ואם אני לא אתחיל עכשיו אני אתקע באותה נקודה לנצח.