זאת שיודעת יותר מידי

אני מרגישה עצובה בימים כאלה.
לעם שלנו יש כל כך הרבה זכרונות צורבים, יום אחד יום השואה, שבוע לאחר מכן אנחנו ביום הזיכרון לחללי צהל.
שעה אחר כך אנחנו חוגגים ביום העצמאות.
מישהו יכול להסביר לי את ההגיון?
איך זה שאני עומדת בצפירה ובוכה. אני לא מצליחה להכיל את גודל הכאב והכבוד שאני חשה בו זמנית לחיילים שלנו.
לאלה שישנם ולאלה שכבר זמנם עבר.

אבל זה הרי בסדר, נכון?
כי בעוד פחות מעשרים וארבע שעות אנחנו נשכח את הכל ונלך לצחוק בקולי קולות.

לא יכולו להתאפק על העצמאות לפחות כמה ימים?
חוצפה.