זאת שיודעת יותר מידי

יש לי קטע כזה, שכל חצי שנה אני פתאום חוזרת.

נעלמתי.
עברתי את החודשים היותר טובים שהיו לי ופשוט לא כתבתי אותם פה.

האמת התגעגעתי,
לא פרקתי את הנשמה שלי דרך המילים כמו שאני באמת אוהבת כבר די הרבה זמן.
לפני כמה חודשים מלאו לי 18.
גיליתי את עולם הבארים המדהים, סוף סוף לא משעמם בחים.

אני אופטימית כרגיל, משדרת את הציניות והשמחת חיים שלי לכל מקום בערך ותוקעת פרצופים חמוצים למי שאני פחות אוהבת.

יש לי עבודה שאני כבר חצי שנה בה וואללה הולך לי יופי יש לי מה לממן,
והכי חשוב..

עוד 26 ימים אני מתגייסת.

כמה שמחתי והייתי גאה בעצמי שקיבלתי את התפקיד שרציתי, "מכית טירונים".
להיות באד אסס זה לא אני, אבל ילמדו אותי כלים לחיים, אני צריכה להתחזק נפשית אני יודעת, וזאת הזדמנות שלא אוכל לסרב לה.

ההוא ואני, כבר לא בקשר, לא כל כך.. אבל הוא יחזור לי לחיים מתישהו, אני פשוט מרגישה את זה.
הוא ו"גילה" עדיין ביחד.
אני לבד.

מה חדש, חןץ מזה שלמדתי לקח מאיזה בחור שאלוף בזיוני שכל ואני נפלתי לרשת שלו פעמיים כי הייתי עיוורת, והוא כזה מניאק נצלן ואגואיסט, שיידבר איתי עוד שנתיים שלוש כשיתבגר.

עלק "השתנתי" הוא אומר לי.
אבל בסדר אפשר לחשוב כבר מה קרה, כולה יצאתי פטתית רצח. בקטנה. עובר.

יאללה ביי לישון.

שמחתי לחזור אחרי חצי שנה.
נתראה בשמחות בפוסט הבא. אם יהיה.