אתמול ישבתי וניסיתי להיזכר איך כשהייתי קטנה הייתי טסה כל שנה לסבא וסבתא שלי במוסקבה. הייתי נוסעת כל קיץ, ומעבירה שם כמות זמן כבירה על האינטרנט, כי הם כל היום היו בעבודה, וגם כשהם היו בבית לא היה לי הרבה מה לעשות איתם. אני זוכרת שבערך בכיתה ד' החליטו לשלוח אותי לקייטנה במוסקבה, אני לא זוכרת שהתנגדתי יותר מדיי בהתחלה, כי באמת לא הזיק לי למצוא כמה חברים בגיל שלי ברוסיה.
הקייטנה הראשונה שהייתי בה במוסקבה הייתה כשש שעות נסיעה באוטו מהבית של סבא וסבתא, באמצע שטח מת שכל כולו מגודר ביער.
אני זוכרת שהייתי בלפחות שלוש קייטנות כאלה, כל אחת אורכה חודש ימים, אבל איכשהו אני לא מצליחה לזכור את הפרטים ומתחרטת שלא רשמתי את החוויות, כי אני בטוחה במאה אחוז שהיה לי הרבה מה לרשום.
הקייטנה ('לאגר'=מחנה) הראשון שהייתי בו היה בשבילי שוק טירור אמיתי. תמיד הייתי בשנה יותר קטנה מכל מחזור ששמו אותי בו (ברוסיה עולים לכיתה א' בגיל שבע, כשבארץ הלכתי בגיל שש) ולמרות שלא הבחנתי בו, היה לי גם מבטא עברי ברוסית. (ובישראל מבטא רוסי בעברית, מכאן נוצר ה'רוסי הישראלי המצוי') אז ממש התבדלתי והיה לי קשה להשתלב. אני זוכרת שבסוף אותו מחזור ביום האחרון ישבנו כל הילדים במעגל (בערך 25-30) ושניי תאומים הצביעו עליי ושאלו אותי איך קוראים לי ואם תמיד הייתי איתם במחנה, כולם צחקו וגם אני.
אני זוכרת איך לפניי השינה היינו שוכבות במיטות ומספרות המון צ'יזבטים. היה ערב אחד שאירגנו המדריכים ואמרו לנו שאסור לצאת מהחדרים בלילה, כי הלאגר ממוקם בסמוך לבית משוגעים ומישהו ברח משם. הם גם סיפרו איך כעבור כמה ימים מישהי הלכה לבדה לשירותים באמצע הלילה, ואחריי כחצי שעה שחברה שלה שמה לב שהיא לא חוזרת היא הלכה לחפש אותה ומצאה אותה שוכבת על הריצפה וסביבה שלוליות דם.
ומאז הפסקנו ללכת לשירותים לבד, ובאמצע הלילה בפרט.
אני זוכרת שהיינו מורחות את הבנות הישנות במשחת שיניים, ותופרות אותן בפיג'מות שלהן למצעים.
אני זוכרת איך היינו הולכות להתקלח ביחד בחדר המקלחות ממש כמו בטירונות. ואיך היינו קמות מוקדם מוקדם בבוקר, ובלי לצחצח שיניים היינו רצים החוצה לאימון בוקר, חוזרים למגורים בשביל לשטוף פנים ויוצאים ל'מסדר בוקר' ברחבה, שם היו ילדים בכל שכבות הגילאים. כולנו עמדנו בשורות לפי מחלקות ואחריי הודעות הבוקר היינו שרים את ההמנון הרוסי. (ממש צבא קומוניסטי קטן)
אני זוכרת איך יום אחד היה ערב של כישרונות צעירים ולאף אחד מהמחלקה שלי לא היה חשק להשתתף, אז המדריכים נידבו אותי להראות את הכישורים שלי בעברית. אני זוכרת שעליתי נבוכה על הבמה ופשוט דיברתי איתם בעברית ואז תירגמתי, מול כל הנוכחים במבוכה.
אני זוכרת שהיה ערב KVN, ערב סטנדאפ ענק, ושהשכבות גיל העליונות עשו מופע אדיר וכולם עלו על הכסאות חוץ ממני, ועשו קצב שמתאים לשירים.
היה גם ערב דיסקו מטופש שהתלבשתי אליו ממש מגוחך, ורקדתי עם הבנות וכל הבנים הציקו. כל זוג בנים מחזיק ידיים ותופס בחורה באמצע, ואומר לה או שתתני לאחד מאיתנו נשיקה או שלא נשחרר אותך.
וביום היו חוגים שהיה צריך לבחור וללכת אליהם, והייתי בקרמיקה ותפירה וסבלתי משניהם. היה גם חדר אוכל שהבנות היו בקושי אוכלות בו כי האוכל היה 'מגעיל', ובגלל זה גמאני בקושי אכלתי.
באמצע הלאגר הייתי נישברת מתקשרת לבכות לסבא שהיה מגיע ואוסף אותי חזרה הביתה לכמה ימים, ואחריי כמה ימים מחזיר אותי למחנה.
היה גם את הערב של מחירות פומביות, שכל אחד שילם מחיר על משהו שהוא לא יודע מה הוא, ועד שזכיתי באחת המחירות קיבלתי רק מברשת משומשת לצביעה והתבאסתי נורא.
אני זוכרת שפעם בשבוע היינו הולכים למעיין 'שקם' והייתי מבזבזת שם מלא כסף שסבא היה מביא לי על ממתקים.
אני לא זוכרת הרבה, אבל את רוב הילדים לא סבלתי. את כל המדריכים לא אהבתי.
ישבנו פעם בחדר עם הבנים ואחת הבנות אמרה שהיא יכולה לגרום לכל אחד להתעלף. בחורה בשם קירה אמרה שהיא לא מאמינה ושהיא מתנדבת שתנסה עליה. הבחורה השניה לקחה מגבת ולחצה איתה על הצוואר של קירה, וברגע קירה התעלפה ונפלה על הריצפה. כולם ניבהלו ואחריי שהיא התעוררה התלהבו וביקשו שתעלף גם אותם.
אני זוכרת איך מישהי אחת ניסתה להתחבב עליי וביקשה להשאיל ממני את החולצה שלי, שכמובן נתתי לה והיא לא החזירה לי.
גם אף פעם לא היו שקעים פנויים ואף פעם לא הייתה לי סוללה בטלפון, וסבא וסבתא היו מתקשרים למדריכים שהיו כועסים עליי שהמשפחה שלי מתקשרת אליהם לנייד ולא אליי ישירות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ביץ' איימ פאבילאס