אתה פסיכולוגית שלי

חני חולשת על המחלקה בעזרת כמה שטיקים שחוקים אך יעילים. הם עד כדי כך שחוקים שהם חוזרים על עצמם באותן מילים ממש בכל התייחסות שלה, בכל הזדמנות, ללא הבדל נושא ופורום מאזינים. תמיד ימצאו שם המילים "ואני בכוונה אומרת" תמיד יהיה משהו כמו "סליחה שאני אומרת אבל" וגם הטון והבעת הפנים יהיו תמיד אותו מיזוג מופלא של אמפטיה מסתחבקת ואדנות.

השער של חני צבוע בגווני בלונד, ורוד וחום, העור מאופר היטב, הבגדים – משהו שבין נאה למכובד, דליה איציק כזה, ולמרות השנים המצטברות ומשתפלות קלות במורד המותניים והצוואר חני יודעת גם להתחנחן בחן. ויותר מכל היא יודעת מה להגיד למי ומתי, במי להיכנס חזיתית ומתי להתקפל חרש.
היא יודעת היטב כיצד למשוך בחוטים, לדעת הכל על כולם ולהשתמש במידע הזה (כמו ממשלת ישראל...) בזמן ובמקום שתבחר לה.
מטבע הדברים המחלקה נשלטת בריכוזיות רבה, העובדים מכוונים את עצמם להשבעת רצונה, אבל גם נהנים ממעגלי חופש רחבים בנושאים שלא מטרידים אותה ויש הרבה כאלה. היא מעלימה עין ברוחב לב מכל מה שלא דרוש לה ישירות ויודעת להשתיק כל ניסיון לביקורת או ערעור על הסדר הקיים.

מעניין לראות כמה מהר ויעיל עובר קוד ההתנהגות שלה אל העובדים, באיזה זריזות הם מבינים איזה סחורה לספק למען יאריכון ימיהם וירווח למשכורותיהם.

אבל עכשיו אני לוקחת רגע רוורס גדול ומפנה את הזרקור לקהל.

שמתם לב פעם איך כל בלוגר מכתיב את אופי התגובות שמגיבים לו?  מילא שחני חולשת על השיח עם עובדים שכפופים לה פחות או יותר, אבל איך בלוגרים מצליחים לכוון את השיח עם גולשים עוברי אורח וחסרי אינטרסים?