אתה פסיכולוגית שלי

בשבחי המקום

כל בן אדם צריך מקום. מקום שהוא שלו, שמחכה לו, שהוא לא צריך להשקיע מאמץ מיוחד כדי לשמור עליו.

אני חושבת שחלק גדול מהמלחמות בין אנשים ובין עמים מתחיל כשנדמה למישהו שמערערים על המקום הזה, שמאיימים עליו. אם אפשר היה לארגן מספיק 'מקום' לכולם, היה אפשר להרגיע את העולם.
ולא שחסר מקום.

לא מקום פיסי, ולא מקום סמלי – חברתי או רגשי. יש מספיק אוכל, מספיק משימות, מספיק אהבה, מספיק חלומות, מספיק שיאים לכבוש, מספיק הישגים להשיג.

ניץ, הצעירה המתבגרת, קוראת לזה מעמד. מידיי כמה ימים היא חוזרת מבית ספר בהרגשה שאיבדה את המעמד. היא לא מתכוונת למובן היררכי של המילה דווקא, אלא יותר לפינה הקטנה שלה בתוך הסדר החברתי. לידיעה שיש לה זכות דיבור, הזדמנות השפעה, מרחב מחיה. בתוך הדינמיקה הסוערת של המתבגרים, ובעיקר המתבגרות בכיתה שלה, יש מלחמה מתמדת על הפינה הזאת.

וגם אצלנו בארגון עובד אחד משלושה עמיתים עוזב ושני האחרים צריכים לחלק ביניהם את המשימות שלו. האחד מהם שאפתן ואסרטיבי והשני (זה שכפוף לי...), עדין ושברירי. ועכשיו רוח צוננת ועכורה נושבת מכל החלונות. מלחמה שקטה, מתוחה ומוכחשת, למרבה הצביעות - מוכחשת, הופכת את כולנו לפולנים מעושים וחורשי מזימות.

אני מניחה שמתחת לזה מסתתר פחד בסיסי ושורדני מאיבוד המקום.  

זה מתקשר גם לכבוד שדברתי עליו בפוסט הזה. גם הוא סוג של מקום רגשי בעולם.

היה נורא נחמד אם מחווה אנושית של מישהו מאיתנו (כמו בפוסט המקסים של חגית) הייתה פורקת את כל הפחד הזה ומאפשרת לכולם להתרווח בכיסאות.

באמת היה נחמד.