אתה פסיכולוגית שלי

לאורך השנים היו לי כל מיני תשובות משלי לשאלה המונומנטאלית והנצחית 'מה זאת אהבה'.

אי שם באהבותיי הראשונות חשבתי שלאהב זה להתפעל. ככה הרגשתי. למצא במישהו משהו, חן ייחודי, כישרון, קו אישיות, משהו שמעורר בי התפעלות ומייד גם גלים חמים של אהבה.

אחר כך, עם השנים, הבנתי שזו הגדרה תובענית מידיי. קשה לעמוד ברף הגבוה הזה ולעורר התפעלות תמידית. אתה לא אמור להפסיק לאהוב ולהיאהב גם בתקופות הפחות מעוררות התפעלות שלך.

כשנולדו לי ילדים הבנתי שזה בכלל הפוך. אתה מתחיל אתה מאוהב ומתוך האהבה אתה מתפעל, שלא לומר נשפך. הילדים שלי לא היו צריכים להיות או לעשות שום דבר מיוחד כדי שאתאהב בהם.

ועברו עוד כמה שנים ועכשיו הייתי הולכת על תשובה הרבה יותר צנועה ובסיסית לשאלה הזו.

ואני מתכוונת לאהבה באשר היא, לילדים, לבן זוג, לחברה ואפילו לשחקן או זמר או סופר (פוליטיקאים אני לא מצליחה להכניס לרשימה הזו אבל עקרונית גם הם).

התשובה שיש לי עכשיו זה שאהבה היא השמחה המתעוררת במפגש או אפילו במחשבה על האהוב והרצון לשמח אותו.
העונג שבלענג. להניק ולהעניק, להפתיע וליהנות מהפתעה, כל הדברים הקטנים והגדולים האלה.