אתה פסיכולוגית שלי

וואו, זה הולך להיות השרביט הראשון שאני אוחזת ולא שומטת מידי, גם מכתבי שרשרת בילדותי תמיד הפסקתי לשרשר...אבל יאללה, אני אלך על זה.

כמו נוסעת גם אני מרגישה מושפעת ומעוצבת על ידי ספרים שקראתי. לא פחות מאשר מאנשים שהכרתי.

קריאה – תמיד שולחת אותי לכתוב. גם אם אני לא קמה וכותבת בפועל, אני כותבת בראש. זה ממש רפלקס מותנה. כמו לרוץ לשירותים למשמע פכפוך מים. בדרך כלל יש לי גם נטייה חטטנית לרחרח את הכותב. אני מרגישה (או מדמיינת) מתי הוא כותב מתוך שמיעה, כאילו משהו מלמעלה מכתיב לו את הסיפור, מתי הוא חוצב אותו בכח ובמאמץ, מתי הוא מקורי, מדויק, אותנטי  ומתי קלישאי-שבלונאי, מתי הוא מנסה להרשים אותי ומתי הוא לוחש לי בכנות לתוך האוזן.

ועכשיו לספרים עצמם- ככה מתוך זיכרון מהיר

ברכת האדמה/קנוט המסון – ספר מקסים, מופלא שקראתי בנעורי, את העלילה והרקע אפשר לקרא בקישור, אבל קטע שזכור לי במיוחד הוא הנעורים המאוחרים של אינגיר, אחרי שעברה ניתוח לתיקון שפת ארנבת (אותו עברה בכלא...אבל אני לא רוצה לגלוש). כשהיא חוזרת לחווה היא פוגשת שם בחורים שמגיעים לגז, נדמה לי, ופתאום עלומיה שהוקפאו בשלמותם בנעוריה, בגלל שפת הארנבת שהרחיקה אותה מכל זה, פתאום הם מופשרים וקולחים, כמו מים באביב, והיא רוקדת וצוחקת ומבלה עם הבחורים הצעירים האלה, היא עצמה כבר לא צעירה כל כך אבל אשד של עלומים זורם ממנה וזה נחקק בי חזק וצף ועלה בכל מיני סיטואציות בחיי.

ענבי זעם – קראתי לא מזמן. איכשהו חמק ממני בנעורי, וצללתי בהנאה גדולה לתקופה, לדמויות, להטפה הסוציאליסטית של הכותב ובמיוחד נקשרתי לאם המשפחה הזו. היא מדברת מעט מאוד ומתוארת בעיקר דרך מעשיה, אבל היא נוכחת, ממש יוצאת מהדפים.

חרפה/קוטזי – ספר מרתק על התפוררות שלטון האפרטהייד יחד עם ההתדרדרות האישית של הגיבור. מסוג הספרים שבהם אתה רוצה להתערב באמצע ולהסיט את העלילה, לקחת את הגיבור ביד ולמשוך אותו משם, להזהיר אותו, לנזוף בו, להציל אותו, אבל יש בסיפור הגיון פנימי עמוק ודבר נובע מתוך דבר ואתה יודע שכך בדיוק זה היה צריך לקרות. כולל האונס של ביתו של הגיבור בידי השחורים. הנה ככה הם הופכים אותה לאחת משלהם. אין ברירה. חייבים.

מסעותי עם דודתי/גרהם גרין
זוכרת את ההומור הבריטי המאופק של הכותב ואת הדודה שבערוב ימיה, כשאין לה כח לנדוד על פני מרחקים היא פשוט מחלקת את ביתה להמון חדרונים קטנים ונודדת ביניהם. זה נחקק בי כמשל לחיים.

ולסיום שניים שקראתי לאחרונה – מלכת היופי של ירושלים/שרית ישי לוי, חיים אחרים/דקלה קידר

את שניהם קראתי דיי בהנאה, ולא הוגן 'ללכלך' ככה אחרי שנהניתי ובכל זאת... בשניהם לא הושקעה מספיק עריכה, מספיק פיין טיונינג ודיוק. שניהם מלאי קלישאות ותבניות וסטראוטיפים לא אמינים. שרית ישי ממשיכה לכתוב כמו עיתונאית ודקלה קידר כותב כמו סופרת נוער.
הם קומוניקטיביים וקלים לעיכול כמו כתבה בעיתון, אבל ספרות טובה דורשת יותר דיוק ומקוריות.