אתה פסיכולוגית שלי

רן מרים את המכסים, מכסה אחר מכסה, ודוחף אף גרגרני (אף שעוד יוזכר בהמשך) אל הניחוחות המוכרים. משקיע כף למעמקי התבשיל, מערה אל פיו, עובר אל הסיר הבא, קורע נתח מן הצלי ובולע, בוצע פלח מן הפלפלים מהממולאים, פותח את התנור וצובט מעוגת השמרים וחוזר בגרגרנות לסיבוב נוסף, הטעמים מתערבבים בפיו, זרזיף רוטב ניגר אל הסנטר, והוא נכון לסיבוב נוסף ועוד אחד והיה ממשיך עד לקרקעית הסירים אם לא היה הטלפון מצלצל וקוטע את הבולמוס. הוא מהסס רגע אם להרים או להניח.
"כן – הוא נוהם בטון בעלבתי אל השפופרת, כאילו לא עזב את הבית לפני שנתיים, כאילו עדיין הוא בעל המקום והקול שמי שמצלצל לכאן מצפה לשמוע. מן הצד השני עונים לא בזזזזז ארוך. ניתקו לו.

התיאבון מתחלף במיאוס. הוא ניגש אל המחשב, אולי ימצא איזה וירוס לטפל בו, אולי יוריד איזה סרט, יביא איזה תועלת. נכנס לעמוד הפייסבוק של הבת. נכנס אל ההודעות. הצ'טים האחרונים. קם ויוצא לשיטוט בין החדרים הריקים. בלגן רגיל ומוכר שורר בבית. טלויזיה פועלת באחד החדרים. אורות בכולם. הוא חוזר למטבח להכין לעצמו כוס קפה אבל נזכר שלקח את המכונה אתו כשעזב.

-תגידי זה נורמלי ככה? נראה לך נורמלי שבן אדם חי עם מישהי וממשיך להסתובב לה ככה בבית?

-יש לו מישהי?

-מה יש. הוא חי איתה. עבר לגור איתה.

-וואלה.

-לא שהיא סיפרה לי. ממנה אי אפשר להבין כלום. כשמדברים איתה – הכל כרגיל. כאילו כלום. מילה היא לא מוציאה.

-כן, היא לא בקטע של לדבר על זה אבל אני לא כזה בטוחה שיעזור לה לדבר על זה. מה יש כבר לדבר.

-בונקר. זה לא אנושי שבן אדם כל כך סגור ככה.

-אולי טוב לה ככה. אולי אפילו יותר טוב מקודם.

-בן אדם חייב לדבר. אסור לשמור בבטן. אין דבר כזה טוב לה ככה. שנים שהוא עושה מה בראש. מופיע, נעלם מתי שמתחשק לו. מתכסח עם מקומות עבודה. עוזב.

-אבל חמוד.

-עם חמוד לא הולכים לבנק.

הוא פורק את השקיות שהביא מהסופר ומסדר במקרר ובמזווה. בביש מזל אופייני הוא מגלה ששוב קנה מה שיש והחסיר מה שאין. מתלבט אם לעשות קצת סדר בבית. מוותר. יוצא ונועל את הדלת אחריו ומחזיר את המפתח למקומו תחת השטיח הישן.

פעם חיבבנו אותו. היה בחור חמוד. קצת עקשן, קצת מייגע, קצת הרפתקן וחסר הגיון, מלא רצון לעזור לכל העולם, בין אם העולם מבקש עזרה ובין אם לא. הגיל שחק את החן והשחיז את הנודניקיות. העולם "לקח את התפוח והפרח זרק לחצר". החברים התפזרו. החן ההפכפך הלך והתעמעם בין הקמטים. חן כזה זה לא הולך טוב עם קמטים ואבהות למתבגרים ומשכנתא.

רק האף צרוב השמש שהיה הדבר הראשון ששבה את ליבה של אשתו, נשאר צעיר וחצוף כמו אז, מסרב להתכופף, להתבגר, להתמרד ומצליח להפיק ממנה את אותה אהבה סלחנית גם היום.

אל הדיבור שלה הלכו והשתרבבו עוד ועוד מילים ומטבעות לשון משונות. כמו שכפ"ץ שנח על השיחה לבל תיחשף חלילה פיסת לב ורגש. מטבעות כמו – 'שמחה ועליזה'. 'מרוצה בהחלט'. 'טעים בהחלט'. 'כייף בהחלט'. המון 'בהחלט'-ים. כל מילה שניה – בהחלט. 'מניח את הדעת'. 'עלא כיפק'. מילות סיכום, אריזה ואיטום. היא גם נורא השמינה בזמן האחרון.

-היא נורא השמינה בזמן האחרון. כאילו הרימה ידיים.

-כן, דווקא יכולה להיראות טוב כששומרת.

-איזה שומרת. אני כבר לא זוכרת מתי היא ירדה את ה80 ק"ג.

-כשהיינו צעירות הרבה התחילו איתה. מה היה לה דווקא עם רן. לך תדע.

-תמיד הייתה הקופחי של המשפחה.
חבל שהיא לא זורקת אותו. מגיע לה מישהו טוב יותר.

-היא עדיין אוהבת אותו, אה?

-אנחה.

שקט.

 היא נכנסת אל הבית האפלולי, מתדכדכת מן האופל, מי כיבה את האורות שהשאירה, מדליקה אורות, מדליקה טלוויזיה, מדליקה מזגן, מדליקה עוד אורות, עד שהבית מתחיל לשוב לחיים. סוקרת ביאוש את הבלגן, את הפסלונים והתמונות שלוקטו בעולם, את היצירות של הילדים, את האוספים של רן, ושוקעת בכורסה מול הטלוויזיה (מתעלמת מהשערות של החתול).

בתים, כמו חיתוך דיבור, כמו כתב יד, כמו הליכה, כמו צורת לבוש, כמו אוצר מילים – הם כמוסות קטנות הנושאות את חותם בעליהן. לפעמים הם יכולים לשמר אותו גם אחרי שהבעלים המשיך הלאה. הכרתי פעם איש זקן ורועד שהניירות היו ממשיך לרטוט בחדר דקות ארוכות אחרי שיצא ממנו.

(גם סיפורים ככה. הרי רציתי לכתוב על משהו אחר, בטון אחר, אפילו כתבתי לי כמה משפטים שהיו אמורים להדהד מתוך הכתוב....)