אתה פסיכולוגית שלי

את נראית טוב הוא אומר לחן הנאה, שמחייכת אליו בעיניה הירוקות מאחורי מסך המחשב. נכון שהיא נראית טוב? הוא אומר לאשתו שבחדר הסמוך, ושוב הוא פונה לחן – יאללה, בואי, תצטרפי אלינו לארוחת צהריים.

חן ואשתו מחליפות מבטים שיש בהם אנחה משותפת שמאחוריה שעות רבות של אחוות נשים נאנחת סביב תלאות החיים עם בעל. אשתו, שכבר קמה מכיסאה, דוחקת בו לצאת מהמשרד. דעתה אינה נוחה מהנכחות שלו בטריטוריה שלה. היא לא רוצה אותו שם. גם ארוחת הצהריים אליה הם הולכים יחד לא מפתה אותה בכלל, אבל לא נעים לה לאכזב אותו. ובאותה נשימה צר לה על הארוחה הקטנה עם חן שהיא נאלצת להפסיד.

הם נכנסים אל הרכב, לבלות קצת 'זמן איכות' מזדמן במסעדה מקומית והיא יודעת שאין דרך להגיד לו שהיא לא רוצה אותו שם, שהיא לא אוהבת את השיח שלו עם העמיתים שלה, אין דרך להגיד לו את זה בלי לנעוץ סיכה בשמחת החיים שלו. הוא כל כך אוהב להיות שם, במקומות שלה, עם החברות שלה, במעגלים שלה, כמו חתול שמתגנב לכסא המחומם שפינית לרגע.

האוכל במסעדה טעים אבל שמן וכבד מידיי. מיותר לה בשעה הזו של היום.

היא משתפת אותו בדאגה לילדה שלהם, קצת מתוך דאגה וקצת מתוך צורך להביא אל השולחן משהו משותף, משהו לדבר עליו, אבל הוא מפרש את הדאגה הזו כהאשמה כלפיו. תמיד נדמה לו שהיא מאשימה אותו. כועסת עליו. גם כשהיא לא מתכוונת להביע משהו כזה.

תגידי – הוא שואל פתאום – זה תקין פוליטית להגיע למישהי שהיא נראית טוב? זה בסדר?

לא – היא עונה- זה לא בסדר, זה לא לעניין. זה לא נשמע טוב.

(אם הוא לא היה שואל היא הייתה בולעת את אי הנחת הזו, היא כל כך רגילה אליה, אבל אם הוא כבר שאל...)