אתה פסיכולוגית שלי

קודם כל חשוב לי להבהיר. איש לא מנצל את רצונכם הטוב חלילה, ואולי כמו שכתבתם – לא חלילה. הלואי וזה היה בדוי. אבל כל מילה כאן נכתבה מעומק הלב ומתוך רצון לדייק. מה בקשת העזרה – אכן לא ברור גם לכותבת. מי יכול לעזור לאשה שחדלה לרצות לעזור לעצמה.

אבל היא חושבת לה שלא יתכן שאין עוד אנשים כמוה ושאין פתרון ושאין דרך, אחרי שאת כל הדרכים המקובלות היא ניסתה ללא הצלחה.

האשה הזו סובלת, כך היא חושבת, מסוג של מגבלה מוחית שמפילה אותה פעם אחר פעם, שלא מאפשרת לה להתנהל בעולם כאדם עצמאי, שלא מאפשרת לה להיות מי שהיא הייתה רוצה להיות.

יש פעם עצום בין הרושם שהיא יוצרת, בין הבית והמשפחה היפה שלה לבין זעקת העזרה הזו. היא עובדת במקום מאוד אהוב – אבל יודעת שלא יכולה לענות על צרכיו ושהיא והולכת ומזיקה לדורשי טובתה.

"אבל מה קרה???" – שואלים אותה- "מה קרה שככה פתאום?"

אבל היא יודעת שהיא הגיעה לקצה, שלא תוכל לשאת עוד את האכזבה שהיא גורמת, את התלות והדמנסיה המביכה, את הפער הזה בין מי שהיא רוצה ואמורה להיות לבין מה שהיא מצליחה להפיק. והיא אומרת – לא עוד.

לא מתוך תשוקה למות, היא אוהבת את החיים, ואת הילדים והייתה רוצה להמשיך לחיות בעולם הזה, אבל לא מוצאת דרך ומקום. היא התחילה לפנטז על בתי משוגעים, על עצירת הזמן, כי כרגע הכל עוד נראה סביר יחסית וההתדרדרות זוחלת והולכת, היא פשוט לא רואה דרך ולכן קופאת במיטה.

ובדרך היא הולכת וממיטה אסון על האנשים הכי יקרים לליבה בעולם.