אתה פסיכולוגית שלי

כשאת בהריון כל הרחובות נמלאים הריוניות וכשאת בדיכאון כל העיתונים מתמלאים בכתבות על דיכאוניים.

אני קוראת בשקיקה את כולן, בהתחלה ברפרוף אחר כך מילה- מילה, מחפשת בקדחתנות את עצמי, כמו במדור לחיפוש קרובים משנות ה-50, אנשים הקשיבו שנים בתקווה לאתר אחים אבודים, חיים או מתים, מוהיקנים אחרונים ובודדים,  
ומה יקרה כשאמצא אותי/ו/ה? האם אוהב אותי/ו/ה? האם יתפענח לי משהו? האם יוקל לי בכלל?

רצה בין עצי יער, ניצולה על אי, מנופפת לכל המטוסים שמעלי, אני כאן, זאת אני שם למטה, והם משליכים אלי סולמות חבלים – תאחזי, בציפורנייך, אל תרפי, אבל לא אותי הם רואים ולא אליי מגיעים הסולמות, אני לא מופיעה בספרי ההפעלה שלהם. מחוץ לספר המחלות. כמוך אין לנו.

איזה החמצה ואיזה העיוורון.

יש לנו תרופה כזאת חדשה וטיפול מצוין, לא רק אחד, אין-סוף טיפולים, הסטטיסטיקות לטובתנו, יש קונבנציונלי, יש אלטרנטיבי, את רק צריכה להאמין להיאחז ולטפס.

אם לא, נהיה חייבים לעבור לשלב הבא. גם הוא לטובתך, האמיני לנו. שתפי פעולה, אל תלחמי. הרי אנשים שאוהבים אותך שלחו אותנו אלייך, מתוך דאגה הם כופים אותנו עלייך.

במוסף של ידיעות קראתי כתבה מזעזעת על אנורקטית שטופלה בכפייה ובהארץ על ספר שנכתב בידי פסיכותרפיסט שאמו התאבדה, אולי בכל זאת זה לא רעיון גרוע כל כך, כותבים מרשימים צמחו מתוך ההתאבדויות האלה, יהונתן גפן ועמוס עוז ונתן סלור- בנה של תרצה אתר המקסימה, ככה בשליפה מהירה,

אולי הבן שלי יכתוב ספרים, אולי הבת שלי תבנה ערים....

אולי אני עצמי אכתוב על זה ספר? אומרים שדיכאון נורא נפוץ, המגפה של המאה, אולי מקום שני אחרי השמנה, אולי צריך ללקט את כל הייאוש הזה למבוך עם מוצא?

כל כך נפוץ והטיפול עדיין כל כך מפוספס. פשטני וחסר ניו-אנסים.