אתה פסיכולוגית שלי

אני רוצה לנסות לכתוב כאן את הקושי. הכי חופשי וגלוי וישיר. לדבר אותו. הכדורים כנראה עושים עבודה לא רעה בנטרול התופעות הגופניות שנלוות לדיכאון, הזעה בבוקר, יובש בגרון, ריפיון, אבל זה לא מה שמרפא ומוציא אותי מהתקופות האלה. השינוי, כשהוא מתרחש, מתחולל מתוך תזוזה במחשבות ותמונת העולם. המעבר ממודעות לחסרונות ולחוסרים למחשבות של בניה, יצירה, תכנון. המעבר מהקירות האטומים והדלתות הנעולות לארץ האפשרויות והחלומות. לכן גם החפירה הזו שלי כאן, לא יודעת כמה היא טובה בכלל.

אבל גם להתכחש לתחושת חוסר האונים המחניקה הזאת, לנפילה הזו של כל המערכות והיכולות – אני לא יכולה. אני לא טיפוס ששומר על פאסון, לא בבלוג ולא בחיים. אני אוהבת להיחשף.

ובכל זאת אסור לי עכשיו.

אני חשופה ופגיעה כל כך בעת הזו. חסרת עור והגנה. חסרת אינסטינקטים ועוצמה. כל אחד יכול לעשות בי ככל העולה על רוחו. (ולא שמישהו עושה. אנשים בסדר גמור איתי)

אני לא רוצה להיתלות ולהכביד. אני ממילא דיי סובלת משיחות נפש, תוכחה או סיעוד.

ואני לא יכולה ולא רוצה ליהנות. מכלום. לא אוכל, לא בגדים, לא אנשים. כולי הישרדות מצטנפת. הומלס בקרן רחוב.

ובכל זאת – ממשיכה לאכול מספיק כדי לא לרזות מידיי, ולדבר מספיק כדי לא לשתוק מידיי, וקצת לחייך ולקום מהכסא ולעשות כאילו.  

אני בת אדם עתירת חסרונות וליקויים מכל המינים והסוגים, ובכל זאת מתברגת למקומות טובים, בתקופות מסוימות מצליחה בהם מאוד, אני כמו פושעת במחתרת. אנשים לא יודעים שהאישה הזאת היא בכלל לא מה שהיא נראית. לפעמים הם נמשכים אליה ומחבבים ולפעמים היא נעלמת להם מהרדאר, אבל אפחד לא יודע באיזה חוסר אונים וחוסר אחריות היא מתנהלת בעולם. איזה חוסר אחריות זה לסמוך עליה.

היום הלכתי לרופא המשפחה לבקש מרשם. הוא קצת הסס וניסה לגשש איך לעזור, אז שדרתי קלילות ואגביות, אמרתי שאין לי מושג אם זה עוזר, אבל שיהיה, וכמובן הרגעתי את החשש הידוע של כל מטפל, ואמרתי שאין לי שום נטיות ויכולת לאובדנות. באמת אין לי.