מאז שאני זוכרת אותך, רצית להתגייס. היית משחק בחיילי צעצוע שאמא ואבא קנו לך לכבוד יום ההולדת השביעי במספר. לבר המצווה שלך, לקחנו אותך, כל המשפחה, לפיינטבול, לירות עם רובי אוויר אחד בשני ולהרגיש כאילו אתה בשדה הקרב מול אויבים ישנים וחדשים. כל כך התרגשת כשסיפרנו לך, כאילו הגשמנו לך חלום. כמה חודשים לאחר גיל 18, וכמה ימים לפני יום ההולדת ה-13 שלי, התגייסת. ברור שלקרבי, אם לא, אז לאן?
הייתי כל כך גאה בך, חייל שלי. כל הזמן פיארתי את שמך בפני חבריי ומוריי, שיתפתי אותם בעובר עליי בבית, בלעדיך. בזמן שהיית בטירונות, הייתי שוכבת בלילה במיטה, עם עיני פקוחות וחושבת האם טוב לך שם, אם מתנהגים אליך יפה ובכבוד. בימי שישי כל כך התרגשתי, רציתי לשמוע חוויות וסיפורים מן הצבא, איך זה להרגיש גדול וחשוב, כאילו הוא נושא את כל המדינה על גבו.
הוא תמיד זהר, קרן מאושר ושמחה, אולי בגלל זה קראו לו זוהר. היית בעל חוש הומור, דמיון מפותח, היו לך פנים נעריות-משהו, וצחוק מתגלגל עד לב השמיים.
היום השחור התקרב ואפילו לא ידענו, אך לא אשקר שביום זה בבוקר הייתה לי הרגשה שמשהו רע הולך לקרות. לא ידעתי מה, מתי ומי. קיוויתי שלא אתה. זה היה יום חמישי, הלכתי לבית הספר כהרגלי. לקראת השעה 11 קראו לי למזכירות, באמצע השיעור. המזכירה נתנה לי את הטלפון המשרדי, זה היה אבא, שסיפר לי על גורלו של זוהר, אחי. הוא אמר בקול רועד שקרתה תאונת אימונים, מטען התפוצץ, היו פצועים קשה ושלושה הרוגים. זוהר ביניהם.
זוהר לא היה רוצה שאבכה "לבכות זה לחלשים", תמיד היה אומר לי. אז לא בכיתי. החזקתי את הדמעות חזק חזק בזמן שאני מקשיבה לסיפורו של אבא.
עברו שנה וחצי מאז, ואני יכולה לזכור כל פרט ופרט ביום הזה, שרק רציתי שיגמר והכל ישוב לקדמותו. הרי זה יום חמישי, ומחר זוהר בא. לקום בבוקר עם ציפיות מעל ומעבר לסיפוריו של אחי, הגיבור שלי, החלל שלי.
26/4, 18:32
הקטע הנ"ל הינו פרי דמיוני בלבד, זהו לא סיפור אמיתי (תודה לאל, טפו טפו טפו).
אני משתתפת בצערן של כל המשפחות השכולות, ומעריכה אותן מאוד.
יהי זכרם ברוך
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מלונייד