אז הנושא החם של ישראבלוג הוא צה"ל, וזה בא לי דווקא בטוב כי אני משוחרר חצי שנה ורציתי לספר קצת על השירות הצבאי שלי ובעיקר על התובנות שלי. אני מקווה שזה יספק תשובות לכל האנשים שהיו במצב שלי, והתלבטו האם להתנדב לצה"ל. אני מתנצל מראש אם זה יהיה קצת ארוך.

אנקדוטה קטנה לפני שנתחיל:

את הכותרת לקטע יכולתי בקלות להחליף ל "ג'ובניקים זאת לא מחלה" , או "איך הבחור שאמרו לו שהוא לא מספיק טוב בשביל צה"ל סיים שירות בהצטיינות".

(Just Saying)

איפהשהו בסוף 2008 זה מתחיל גם אצל השכבה שלי. "הבהלה לגיוס". שם נחמד לא?. כל תלמיד י"א וי"ב מכיר את זה, הרי זה מגיע ישר אחרי "הבהלה לטסט הראשון".

בתקופה הזאת מגיעים כל הצווים הראשונים, כל המיונים, המנילות והגיבושים למיניהם. תשלבו את זה, ואת העובדה שהתיכון (בין אם תרצו ובין אם לא) הוא סביבה תחרותית וקיבלתם "חגיגה נחמדה". כולם מתעסקים ב: מי הולך לטיס?, מי לסיירות? מי למודיעין? ומי שלא- מתעסק בלקנא במי שכן.

זאת תקופה מרגשת, כי בפעם הראשונה זה מכבר אנחנו (איזה אנחנו? אתם) מדורגים לא לפי הידע שלנו בהיסטוריה, אלא לפי הכושר הגופני, יכולת השיפוט והעמידה תחת לחץ. כמובן שגם ידע כללי ויכולת טכנית הם פקטור, אבל הנקודה שלי היא שזה שונה מאוד מבית הספר. פתאום התלמיד הבטלן עובר יום סיירות, והחרשנית של הכיתה מנסה להתקבל לגיבוש לוחמות.

ב 2008 הייתי תלמיד מצטיין בכיתה י"ב. יש לי הרגל כזה, לנסות להצטיין במסגרת שאני נמצא בה. סיימתי את התיכון בהצטיינות. היה ברור לי שאני הולך לעשות שירות משמעותי בצה"ל. מבחינתי זה אמר שני דברים: להיות קרבי, ולהיות קצין.

היה רק מספר אחד שהפריע לי: 60% . אסכים שברוב המקרים, 60% (במיוחד 60 % הנחה) זה מספר מצוין. כשמדובר באחוזי נכות.... Not So Much.

יש לי בעיה בריאותית. אני יכול להרחיב המון על איך זה לחיות ולשרוד את התיכון עם נכות (ועל הנזק הבלתי הפיך שזה עושה לביטחון העצמי) אבל זה כבר לפעם אחרת.

באותו הזמן המוסד לביטוח לאומי לא הכיר בי כנכה, ולא היה לא את "המספר הזה" להציג. כמו כן, בבית תמיד חינכו להתעלם מהבעיה. לכן- הגעתי לצו הראשון ב 2007 עם תקוות גבוהות לקבל פרופיל רפואי שיאפשר לי להתגייס לקרבי או לתומכי לחימה.

הצו הראשון שלי היה קצר מאוד. אבא הסיע אותי ללשכת הגיוס. הגעתי והתחלתי בסבב שכלל (במקרה שלי) שתי תחנות. תחנת אימות הנתונים, ותחנת הבדיקות הרפואיות הראשוניות (אני לא בטוח איך קוראים לזה ממש).

לאחר מכן נכנסתי לרופא. יש לציין שלצו הראשון הגעתי עם מסמכים רפואיים מתאימים, ולא הייתי מעוניין להסתיר מהצבא את הבעיה הבריאותית שלי. הרופא בדק אותי ואמר לי לאחר כמה דקות שאני (בדיוק במילים האלה): "לא מספיק טוב, בשביל להתגייס לצה"ל". הזין לי במערכת "פרופיל 21", ושלח אותי לדרכי. (פרופיל 21 = פטור מגיוס לצה"ל)

לאחר מכן הודיעו לי שהצו הראשון שלי הסתיים עקב חוסר התאמה לגיוס, ושאני אוכל לחזור ולהשלים אותו אם אבחר להתנדב לצבא.

כמה ימים אחר כך הגיע הביתה פטור משירות ביטחון. התעצבנתי מאוד. רציתי לעשות שירות משמעותי, ביחידה קרבית. יש אנשים שאין להם בעיות בריאותיות ודואגים להכניס דם לבדיקות השתן שלהם, לשבור ידיים ורגליים ומה לא- הכל כדי לא להתגייס לקרבי. ואני, שרציתי מאוד, לא זכיתי לכך. רציתי לא להתגייס, וללכת ללמוד במקום. הנימוק שלי היה: "הצבא לא רוצה אותי, אז לא צריך".

תכלס, איזה ילד מטומטם הייתי?... מי יכול להחליט את זה?, להגיד שהוא בשל אחרי התיכון להמשיך להשכלה גבוהה כשהוא לא יודע מה זה הנדסה ומה זה סילבוס ונקודות זכות?

אחרי מחשבה מרובה, החלטתי לפעול על מנת לבטל את הפטור ולהתגייס לצבא. אז במהלך י"ב, כשכולם היו בתוך "הבהלה לגיוס" ורצו על הדיונות בימי סיירות, אני נלחמתי בקרב מול צה"ל כדי שתהיה לי זכות להתגייס כחייל רגיל. בסוף ניצחתי. למרות זאת, אני חייב להגיד שיש משהו לא נעים בלראות את כל החברים שלך מקבלים זימונים ומיונים (ואפשרות בחירה) כשאתה לא.

מתנדבים לא מקבלים מניל"ה. מתנדבים לא מקבלים זימונים לימי סירות. מתנדבים לא מקבלים זימונים לטיס. אז לאן הגעתי? לאן התגייסתי? ואיך זה היה?

יום אחד הגיע אלי הביתה מכתב מהצבא. מכתב מיחידה בצבא. זאת יחידה מאוד מיוחדת וסודית (מלש"ב לא יודע ממש מה זה סודית, את זה אני כותב בדיעבד), שאי אפשר לפרט עליה באינטרנט. אפילו לא אפרט פה על החיל. את מה שכתוב שם אני יכול לתמצת במשפט אחד: "נמצאת מתאים, בוא לראיונות". את הראיונות, ואת התחקיר הביטחוני שהגיע אחריהם- עברתי. מבחינתי זה היה הסוף לבלבול. ידעתי שכשיגיע תאריך X, אתגייס ואגיע ליחידה Y. נשארתי שנה בבית בגלל ניתוח שהייתי צריך לעשות והתגייסתי שנה אחרי סיום התיכון.

לא אפרט על הטירונות הקצרה שהמתנדבים עוברים (חוץ מזה שכולנו התמרמרנו שלא נתנו לנו לירות). חיכיתי להגיע ליחידה. כשהגיע הרגע התחלתי מסע קשה (הרבה הסתגלות, הרבה קשיים- בעיקר להשתלב ולמצוא חברים חדשים) ומטורף של שלוש שנים (כן, מתנדבים אמורים לעשות שנתיים. אבל כשהתגייסתי ליחידה חתמתי על ביטול ההגבלה הזאת). התפקיד שלי היה מעניין מאוד, ופגשתי אנשים מדהימים (פגשתי גם עוד מתנדבים, כל אחד והסיפור שלו). למדתי מה זה מבצעיות, מה זה לשמור סוד, מה זה להיות חבר, מה זה לעזור, מה זה מקצועיות, מה זה לעבוד קשה, מי אני ומה אני יכול לעשות. את השירות סיימתי בהצטיינות. בטקס יחידתי מפקד היחידה העניק לי ולמספר חיילים נוספים את "אות החייל המצטיין".

לפני חצי שנה השתחררתי. זאת לאחר שמאמצי לצאת לקצונה עלו בתוהו (הצבא עובד על תקנים, ואצלנו ביחידה תקנים של קצינים קשה להשיג. קצת בירוקרטיה שפעלה לרעתי...).

הצבא בונה אותך. הוא נתן לי אחריות אמיתית בפעם הראשונה בחיי, והכין אותי לחיים. לצבא הגעתי ילד פחדן וביישן, שלא יודע לעמוד על שלו ומפחד להתבטא. זאת חוויה מטורפת, ואם יש משהו שאני מתחרט עליו זה שלא יכולתי להאריך אותה בתנאים שלי (הקצונה זה משהו עקרוני שלא הייתי מוכן לוותר עליו ולחתום קבע בצורה רגילה). עם השחרור שלי, ביטלתי גם את הפטור האחרון- פטור ממילואים (כן, מתנדבים מקבלים פטור מילואים בשחרור), וכבר הספקתי להתייצב למילואים של שבועיים בערך חודש אחרי השחרור.

יצאתי מהצבא עם הרבה מאוד תובנות:

1. ג'ובניקים, זאת לא מחלה. אני לא יודע מה זה לעבוד עד חמש (אצלנו היינו "עובדים"\"בתפקיד" בין 12 ל 16 שעות ביום, ותתפלאו- זה לא היה מול מחשב) זה לא קיים אצלי בלקסיקון. כן, אני מוגדר בתור ג'ובניק. אני עבדתי קשה יותר מרוב החברים שלי, ותרמתי למדינה הרבה יותר מרובם (גם הקרביים, למקרה שתהיתם. והלוואי והייתי יכול לפרט ולהסביר לכם בדיוק למה). ג'ובניקים זאת לא מחלה. יש אנשים שלא יכולים לשרת בתפקיד קרבי, והם עושים דברים לא פחות חשובים מחיילים קרביים.

2. עשיתי שירות צבאי משמעותי, שתרם לביטחון המדינה. להתנדב לצבא היה דבר חשוב והכרחי עבורי. על השירות שלי אני אוהב להגיד שהוא הסיבה ש : "הרווחתי את הזכות לחיות במדינה".

3. מתנדבים הם החיילים הכי מדהימים שפגשתי. תחשבו שהם נלחמו בצבא, לפני שהקרביים ידעו לתפעל נשק :).

4. אם הייתי הולך ללמוד במקום להתגייס, הייתי נכשל בתואר. למה? כי אני לא מאמין שהייתי מצליח להסתגל למסגרת הזאת בקלות בלי הבגרות שהצבא נתן לי. (אני רק חושב שאם היה לי קשה לעמוד על שלי בחדר במגורים בצבא בתחילת השירות, איך הייתי מסתדר בדירת שותפים?)

5. השיקולים שלכם לגיוס לא צריכים להיות "מה יגידו עלי?" או "מה יגידו עלי אם לא התגייסתי?". התשובה פשוטה-  עדיף לא לבוא מהמקום הזה. עדיף לבוא מהמקום של תרומה למדינה ורצון לעזור.

וזהו, אני מניח... אם יש לכם שאלות, בקשות או התלבטויות אתם מוזמנים לשאול ואני אנסה לענות במידת האפשר.