אני נמצא כרגע בתקופה יחסית עמוסה של לימודים לפסיכומטרי (או, לנסות להתאים את עצמי למסננת של מוסדות ההשכלה הגבוהה) - אבל בגלל שהיום נתנו לנו טיפה חופש מהעומס של הקורס, אני יכול להתייחס ולכתוב גם קצת על הסיבה שהבלוג נפתח.

-> קודם כל למי שמגיב לי, תודה. אני קורא מה שאתם כותבים בעיון, אבל אני לא יכול להגיב בחזרה (אני ארד לעומק העניין של מערכת התגובות הזאת בהזדמנות).

החלטתי שאני רוצה קצת לספר על כמה נושאים יחסית מרכזיים בחיים שלי: צבא, חברים, תיכון, מגבלות, והבחורה. על הצבא כבר כתבתי קצת, ובגלל שהבחורה היא הסיבה לכך שהבלוג נפתח- אני אספר פה עליה קצת (צריך להבהיר קצת פרטים- אז זה לא יהיה קצת בכלל לצערי).

בתיכון התאהבתי בילדה מקסימה (שזה קיצור של : "היא האהבה הראשונה שלי, ופתאום שמתי לב איך היא שונה מכולם, ו-וואו כמה שהיא מדהימה ואיזה זוג עיניים יש לה, ואיך כל היופי שלה מתגמד לעומת האישיות המדהימה שלה" ואני יכול להמשיך פה שנים עד שיגמרו כל המילים המחמיאות בעברית ואצטרך להמציא לה שמות תואר בעצמי ). היא ישבה לידי בשולחן, והקרבה אליה גרמה לי אושר. אושר אמיתי, לא זיוף שקונים בחנויות - לא זה שמגיע עם הכסף, לא זה שמגיע עם הפרסום - מן אש כזאת, אש קטנה שבלב.

למדנו ביחד שלוש שנים, ובשנה השלישית התחלתי להרגיש שאני אוהב אותה. לאחר כמה חודשים היא הודיעה שבסוף השנה היא תעבור לבית ספר אחר. והיא באמת עברה, ונשבר לי הלב. לא אמרתי לה מה אני מרגיש, כי פחדתי (וכי בכיתה ט' אתה לא יודע מה זה לב שבור ואיך זה מרגיש). וזהו, ככה עבר לו הזמן ונגמר התיכון והגיע הזמן להתגייס. ואני? רק מתגעגע. לא שוכח, ולא שטויות. רק לב שבור.

את השנה לפני הגיוס "ביליתי" בבית - התאוששות מניתוח מסובך. היא כבר התחילה לצאת עם בנים וכמובן שהיום בעידן הפייסבוק אתה יכול מיד לראות ולדעת עם מי בדיוק. כשהתגייסתי, הוצבתי ביחידה בתוך צוות שכלל בין היתר את ה (נכון לאותו הזמן) אקס שלה- שזה הבחור שהיא יצאה איתו די הרבה זמן כשהייתי מאושפז. זה כבר היה מעבר להבנתי- כאילו שהחיים עושים דווקא. כמובן שלהיות איתו בצוות גרם לי מיד לעשות (בסתר) כל מני השוואות (מעבר לזה שהוא פשוט דיבר עליה בצורה יחסית חופשית, כי הוא ידע שאנחנו מכירים). במה הוא שונה ממני, ואיך הוא הטיפוס שלה וכו'.

לפני תשעה חודשים כתבתי סטטוס על הצבא בפייסבוק. היא עשתה לייק. שילוב של השעה המאוחרת, העומס ביחידה והסקרנות הביא אותי לשלוח לה הודעה. היה ממש כיף לדבר איתה. יצא שהיא סיפרה לי שחבר שלה נפרד ממנה, והיא הודתה לי שעודדתי אותה ממש. היא גם הביעה רצון שניפגש. אז קבענו שניפגש ביחד עם החברים המשותפים שלנו. בסוף החברים המשותפים לא יכלו, ומצאתי את עצמי בבית קפה לבד איתה.

דיברנו, והיה כיף, והיא צחקה (שזה היה הכי חשוב לי, כי כשדיברנו לפני בפייסבוק היא היתה מדוכדכת בגלל החבר המטומטם שלה). והיא סיפרה לי קצת על ה"היסטוריה שלה עם בנים". (הערה בדיעבד: יש לה מלא חברים והיא מחליפה אותם "כמו גרביים", לא יודע אם זה כי היא מפחדת להיות לבד... אני רציתי להיות הבחור האחרון הזה. זה שהיא תאהב באמת).

מתוך כל מה שהיא אמרה עלתה לי רק מחשבה אחת: "איך בחור שפוי בנפשו, יכול לגרום לאחת מהבחורות המדהימות בעולם להרגיש מבואסת"?

השילוב של כל מה שהיא אמרה, עם כמה כיף שהיה איתה, הביא אותי להחליט שאני מספר לה מה אני מרגיש. אחרי שנפגשנו התחלנו לדבר בווטסאפ על בסיס  כמעט יומי, והחלטתי שאני מזמין אותה להיפגש איתי שוב. בגדול היא אמרה שיש לה כמה סידורים ושהיא תראה אם היא יכולה (חו"ל ועוד כל מני דברים).

לתומי חשבתי שבאמת ניפגש- אחרי הכל, בפעם הראשונה שנפגשנו היא הרגישה חרא וחשבה שאף אחד לא יאהב אותה, וגם אמרה לי "שאף אחד לא אהב אותה בתיכון"- שזה לא נכון, ואת זה רציתי שהיא תדע (לא רציתי שנצא, ולא רציתי שיהיה בינינו כלום- רק שהיא תבין שיש גם בחורים נורמאליים ורגישים ואכפתיים שכן רוצים שהיא תהיה חברה שלהם. בעיקר- רציתי בצורה אגואיסטית נורא, להוריד את זה מהלב. להמשיך הלאה.).

אחרי שהיא סיימה עם הסידורים, יצא שדיברנו שוב ויצא גם שהיא שלחה לי הודעות מיוזמתה וחשבתי שהנה- נפגשים, אני מספר לה, אני מוריד את האבן הזאת סוף סוף מהלב, מעביר את זה למגרש שלה בלי שאכפת לי מהתוצאות.

והנה אני, בא להזמין אותה לצאת, תוך כדי שהפייסבוק פתוח- מגלה שהיא כבר התחילה קשר עם מישהו אחר...(סה"כ- עבר חודש מאז שנפגשנו) כעסתי-ונפגעתי. עליה, על החיים שלא נותנים לי הזדמנות להגיד לה בצורה נורמאלית חד וחלק מה אני מרגיש, על הצבא (למה לעזאזל אני תקוע בבסיס כשהיא יכולה לפגוש בנים על ימין ועל שמאל?) ובעיקר על עצמי- שאולי לא הייתי מספיק מפורש, אולי הייתי צריך להתקשר, אולי היינו צריכים לדבר יותר, אולי עשיתי משהו לא בסדר- איפה עשיתי משהו לא בסדר?.

זהו, מאז אני מנסה בעיקר לשכוח, מנסה להתמודד עם העובדה שאולי הייתי יכול להגיע למצב של לספר לבחורה מאוד יקרה לליבי איך אני מרגיש וזה לא הסתדר. וזאת הסיבה שהבלוג נפתח, כי רציתי פשוט להוציא הכל.

דברים שרציתי להגיד לך : "אני מתנצל מראש על כל שניה שהיית עצובה לפני שפגשת אותי, ולא הייתי שם בשביל לתמוך בך ולעודד אותך"

אתמול באת לבקר אותי.

זה די מוזר, כי אנחנו בקושי מתראים. אז מה פתאום את באה ככה?. בלי לשאול, בלי להכין מראש- ישר ככה מתפרצת לחלום שלי. עושה את הדברים שלך, באה והולכת.

כשאני מתעורר, אני יודע מיד שאת את. שום דבר אחר לא יכול לגרום ללב שלי לפעום כל כך מהר, ולחום גוף לעבור את הרמה התקינה חוץ ממך.

אתמול באת ולא אמרת לי שלום ולא שאלת ולא דיברנו. רק נישקת אותי. נישקת אותי והלכת.

אני שונא אותך כשאת עושה את זה. את משאירה אותי עם הרהוהים ומחשבות וחלל כזה מציק. לצערי, אני גם אוהב אותך כשאת עושה את זה.. כי את נותנת לי להרגיש ולחוות משהו שלא יקרה במציאות אף פעם. את עושה אותי מאושר -באמת, באמת באמת מאושר- לכמה רגעים.

אחרי הכל, אם הייתי מנסה לנשק אותך במציאות לא הייתי מצליח. רוב הסיכויים שהייתי נתקל בקיר הבלתי נראה הזה שמסמן לבחורים כמוני שהם פשוט לא מספיק טובים בשביל בחורה כמוך.

אז בבקשה, בבקשה... בבקשה תפסיקי לבוא.

                                            דברים שרציתי להגיד לך.... : אני אוהב אותך. רק תפקחי את העיניים. 

אז הנושא החם של ישראבלוג הוא צה"ל, וזה בא לי דווקא בטוב כי אני משוחרר חצי שנה ורציתי לספר קצת על השירות הצבאי שלי ובעיקר על התובנות שלי. אני מקווה שזה יספק תשובות לכל האנשים שהיו במצב שלי, והתלבטו האם להתנדב לצה"ל. אני מתנצל מראש אם זה יהיה קצת ארוך.

אנקדוטה קטנה לפני שנתחיל:

את הכותרת לקטע יכולתי בקלות להחליף ל "ג'ובניקים זאת לא מחלה" , או "איך הבחור שאמרו לו שהוא לא מספיק טוב בשביל צה"ל סיים שירות בהצטיינות".

(Just Saying)

איפהשהו בסוף 2008 זה מתחיל גם אצל השכבה שלי. "הבהלה לגיוס". שם נחמד לא?. כל תלמיד י"א וי"ב מכיר את זה, הרי זה מגיע ישר אחרי "הבהלה לטסט הראשון".

בתקופה הזאת מגיעים כל הצווים הראשונים, כל המיונים, המנילות והגיבושים למיניהם. תשלבו את זה, ואת העובדה שהתיכון (בין אם תרצו ובין אם לא) הוא סביבה תחרותית וקיבלתם "חגיגה נחמדה". כולם מתעסקים ב: מי הולך לטיס?, מי לסיירות? מי למודיעין? ומי שלא- מתעסק בלקנא במי שכן.

זאת תקופה מרגשת, כי בפעם הראשונה זה מכבר אנחנו (איזה אנחנו? אתם) מדורגים לא לפי הידע שלנו בהיסטוריה, אלא לפי הכושר הגופני, יכולת השיפוט והעמידה תחת לחץ. כמובן שגם ידע כללי ויכולת טכנית הם פקטור, אבל הנקודה שלי היא שזה שונה מאוד מבית הספר. פתאום התלמיד הבטלן עובר יום סיירות, והחרשנית של הכיתה מנסה להתקבל לגיבוש לוחמות.

ב 2008 הייתי תלמיד מצטיין בכיתה י"ב. יש לי הרגל כזה, לנסות להצטיין במסגרת שאני נמצא בה. סיימתי את התיכון בהצטיינות. היה ברור לי שאני הולך לעשות שירות משמעותי בצה"ל. מבחינתי זה אמר שני דברים: להיות קרבי, ולהיות קצין.

היה רק מספר אחד שהפריע לי: 60% . אסכים שברוב המקרים, 60% (במיוחד 60 % הנחה) זה מספר מצוין. כשמדובר באחוזי נכות.... Not So Much.

יש לי בעיה בריאותית. אני יכול להרחיב המון על איך זה לחיות ולשרוד את התיכון עם נכות (ועל הנזק הבלתי הפיך שזה עושה לביטחון העצמי) אבל זה כבר לפעם אחרת.

באותו הזמן המוסד לביטוח לאומי לא הכיר בי כנכה, ולא היה לא את "המספר הזה" להציג. כמו כן, בבית תמיד חינכו להתעלם מהבעיה. לכן- הגעתי לצו הראשון ב 2007 עם תקוות גבוהות לקבל פרופיל רפואי שיאפשר לי להתגייס לקרבי או לתומכי לחימה.

הצו הראשון שלי היה קצר מאוד. אבא הסיע אותי ללשכת הגיוס. הגעתי והתחלתי בסבב שכלל (במקרה שלי) שתי תחנות. תחנת אימות הנתונים, ותחנת הבדיקות הרפואיות הראשוניות (אני לא בטוח איך קוראים לזה ממש).

לאחר מכן נכנסתי לרופא. יש לציין שלצו הראשון הגעתי עם מסמכים רפואיים מתאימים, ולא הייתי מעוניין להסתיר מהצבא את הבעיה הבריאותית שלי. הרופא בדק אותי ואמר לי לאחר כמה דקות שאני (בדיוק במילים האלה): "לא מספיק טוב, בשביל להתגייס לצה"ל". הזין לי במערכת "פרופיל 21", ושלח אותי לדרכי. (פרופיל 21 = פטור מגיוס לצה"ל)

לאחר מכן הודיעו לי שהצו הראשון שלי הסתיים עקב חוסר התאמה לגיוס, ושאני אוכל לחזור ולהשלים אותו אם אבחר להתנדב לצבא.

כמה ימים אחר כך הגיע הביתה פטור משירות ביטחון. התעצבנתי מאוד. רציתי לעשות שירות משמעותי, ביחידה קרבית. יש אנשים שאין להם בעיות בריאותיות ודואגים להכניס דם לבדיקות השתן שלהם, לשבור ידיים ורגליים ומה לא- הכל כדי לא להתגייס לקרבי. ואני, שרציתי מאוד, לא זכיתי לכך. רציתי לא להתגייס, וללכת ללמוד במקום. הנימוק שלי היה: "הצבא לא רוצה אותי, אז לא צריך".

תכלס, איזה ילד מטומטם הייתי?... מי יכול להחליט את זה?, להגיד שהוא בשל אחרי התיכון להמשיך להשכלה גבוהה כשהוא לא יודע מה זה הנדסה ומה זה סילבוס ונקודות זכות?

אחרי מחשבה מרובה, החלטתי לפעול על מנת לבטל את הפטור ולהתגייס לצבא. אז במהלך י"ב, כשכולם היו בתוך "הבהלה לגיוס" ורצו על הדיונות בימי סיירות, אני נלחמתי בקרב מול צה"ל כדי שתהיה לי זכות להתגייס כחייל רגיל. בסוף ניצחתי. למרות זאת, אני חייב להגיד שיש משהו לא נעים בלראות את כל החברים שלך מקבלים זימונים ומיונים (ואפשרות בחירה) כשאתה לא.

מתנדבים לא מקבלים מניל"ה. מתנדבים לא מקבלים זימונים לימי סירות. מתנדבים לא מקבלים זימונים לטיס. אז לאן הגעתי? לאן התגייסתי? ואיך זה היה?

יום אחד הגיע אלי הביתה מכתב מהצבא. מכתב מיחידה בצבא. זאת יחידה מאוד מיוחדת וסודית (מלש"ב לא יודע ממש מה זה סודית, את זה אני כותב בדיעבד), שאי אפשר לפרט עליה באינטרנט. אפילו לא אפרט פה על החיל. את מה שכתוב שם אני יכול לתמצת במשפט אחד: "נמצאת מתאים, בוא לראיונות". את הראיונות, ואת התחקיר הביטחוני שהגיע אחריהם- עברתי. מבחינתי זה היה הסוף לבלבול. ידעתי שכשיגיע תאריך X, אתגייס ואגיע ליחידה Y. נשארתי שנה בבית בגלל ניתוח שהייתי צריך לעשות והתגייסתי שנה אחרי סיום התיכון.

לא אפרט על הטירונות הקצרה שהמתנדבים עוברים (חוץ מזה שכולנו התמרמרנו שלא נתנו לנו לירות). חיכיתי להגיע ליחידה. כשהגיע הרגע התחלתי מסע קשה (הרבה הסתגלות, הרבה קשיים- בעיקר להשתלב ולמצוא חברים חדשים) ומטורף של שלוש שנים (כן, מתנדבים אמורים לעשות שנתיים. אבל כשהתגייסתי ליחידה חתמתי על ביטול ההגבלה הזאת). התפקיד שלי היה מעניין מאוד, ופגשתי אנשים מדהימים (פגשתי גם עוד מתנדבים, כל אחד והסיפור שלו). למדתי מה זה מבצעיות, מה זה לשמור סוד, מה זה להיות חבר, מה זה לעזור, מה זה מקצועיות, מה זה לעבוד קשה, מי אני ומה אני יכול לעשות. את השירות סיימתי בהצטיינות. בטקס יחידתי מפקד היחידה העניק לי ולמספר חיילים נוספים את "אות החייל המצטיין".

לפני חצי שנה השתחררתי. זאת לאחר שמאמצי לצאת לקצונה עלו בתוהו (הצבא עובד על תקנים, ואצלנו ביחידה תקנים של קצינים קשה להשיג. קצת בירוקרטיה שפעלה לרעתי...).

הצבא בונה אותך. הוא נתן לי אחריות אמיתית בפעם הראשונה בחיי, והכין אותי לחיים. לצבא הגעתי ילד פחדן וביישן, שלא יודע לעמוד על שלו ומפחד להתבטא. זאת חוויה מטורפת, ואם יש משהו שאני מתחרט עליו זה שלא יכולתי להאריך אותה בתנאים שלי (הקצונה זה משהו עקרוני שלא הייתי מוכן לוותר עליו ולחתום קבע בצורה רגילה). עם השחרור שלי, ביטלתי גם את הפטור האחרון- פטור ממילואים (כן, מתנדבים מקבלים פטור מילואים בשחרור), וכבר הספקתי להתייצב למילואים של שבועיים בערך חודש אחרי השחרור.

יצאתי מהצבא עם הרבה מאוד תובנות:

1. ג'ובניקים, זאת לא מחלה. אני לא יודע מה זה לעבוד עד חמש (אצלנו היינו "עובדים"\"בתפקיד" בין 12 ל 16 שעות ביום, ותתפלאו- זה לא היה מול מחשב) זה לא קיים אצלי בלקסיקון. כן, אני מוגדר בתור ג'ובניק. אני עבדתי קשה יותר מרוב החברים שלי, ותרמתי למדינה הרבה יותר מרובם (גם הקרביים, למקרה שתהיתם. והלוואי והייתי יכול לפרט ולהסביר לכם בדיוק למה). ג'ובניקים זאת לא מחלה. יש אנשים שלא יכולים לשרת בתפקיד קרבי, והם עושים דברים לא פחות חשובים מחיילים קרביים.

2. עשיתי שירות צבאי משמעותי, שתרם לביטחון המדינה. להתנדב לצבא היה דבר חשוב והכרחי עבורי. על השירות שלי אני אוהב להגיד שהוא הסיבה ש : "הרווחתי את הזכות לחיות במדינה".

3. מתנדבים הם החיילים הכי מדהימים שפגשתי. תחשבו שהם נלחמו בצבא, לפני שהקרביים ידעו לתפעל נשק :).

4. אם הייתי הולך ללמוד במקום להתגייס, הייתי נכשל בתואר. למה? כי אני לא מאמין שהייתי מצליח להסתגל למסגרת הזאת בקלות בלי הבגרות שהצבא נתן לי. (אני רק חושב שאם היה לי קשה לעמוד על שלי בחדר במגורים בצבא בתחילת השירות, איך הייתי מסתדר בדירת שותפים?)

5. השיקולים שלכם לגיוס לא צריכים להיות "מה יגידו עלי?" או "מה יגידו עלי אם לא התגייסתי?". התשובה פשוטה-  עדיף לא לבוא מהמקום הזה. עדיף לבוא מהמקום של תרומה למדינה ורצון לעזור.

וזהו, אני מניח... אם יש לכם שאלות, בקשות או התלבטויות אתם מוזמנים לשאול ואני אנסה לענות במידת האפשר.

הרבה דברים הביאו ואתי לפתוח את "דברים שרציתי להגיד לך.." .

בעיקר, כי יש מלא דברים שאני רוצה להגיד לך.

מי זה ה"לך" הזה בכלל?, יותר נכון מי זאת ה"לך" הזאת בכלל?. היא הבחורה הכי מדהימה בעולם שלי, אבל לצערי הרב היא לא תדע את זה אף פעם.

את כל הדברים שאני רוצה להגיד, לכתוב ולספר לה, אנסה להכניס לפה. זה (כנראה?) יעזור לי להתמודד.

כמובן שה"לך" הזה יכול להתחלף בקלות ב"לו" "לכם" "לכן" ו "לכולכם". הבלוג הזה יהיה המקום שלי להגיד דברים, לספר דברים ולחלוק אותם.

קצת עלי:

אני בן 22, חייל משוחרר, רווק. כרגע נמצא בתקופה של ההכנות ללימודים הגבוהים. אפשר לאפיין אותי בקלות ע"י שני מספרים: 21, ו 60 (ארחיב על זה בהזדמנות אחרת). זה הבלוג השני שלי בישראבלוג, וזה תמיד מצחיק אותי (כי לילד שכתב את הראשון אין מושג מהחיים, וגם לילד שכותב את השני אין מושג מהחיים עדיין).

וזהו, באופן כללי....