קלטתי שלא היית כאן מלא זמן. אז הנה- מן עצירה קטנה.

מה עשיתי שלושה חודשים?

קורס פסיכומטרי. ניגשתי בדצמבר. אין לי ציון עדיין אבל יש לי תחושה כללית של מתחת לממוצע הרגיל שהיה לי בקורס. אני צריך 720 ד"א (אני עדיין מתלבט מה ללמוד, אולי אני אכתוב על זה פעם). אני יכול לכתוב הרבה על למה המבחן מיותר, ואיך שכחתי את כל המילים בעברית שניה אחרי זה אבל זה פשוט יהיה ניצחון של המרכז הארצי לבחינות והערכה שעוד סטודנט לעתיד הקדיש כמה מילים לתיאור העבודה שלהם.

מה אני עושה עכשיו?

מילואים. התחלתי שבוע אחרי המבחן (שהיה בראשון לדצמבר), ואני ביחידה מאז. מאתגר, שונה, כיף. אנשים- בעיקר בגלל האנשים. רוב האנשים שאני מכיר עדיין לא השתחררו, ויש שם אפילו כמה בנות שהיו ידידות מאוד טובות שלי בשירות שעדיין נשארו. מלא חיבוקים, זה כיף (ממש אוהב לקבל חיבוקים מבנות - מוזר שכמוני). אני עדיין עובד ממש קשה, אבל התרומה לביטחון המדינה היא כבירה אז פשוט עובדים קשה כשצריך. מבחינה מקצועית ד"א, זה מאוד מעניין, אז אני שמח.

עשיתי גם דבר מאוד "משמעותי" - והחלטתי שאני אומר לה (הבחורה מהפוסטית הראשונים, הידועה בתור: האהבה הראשונה שלי, או הבחורה עם העיניים הכי מדהימות ביקום כרגע) שיש לי רגשות כלפיה.

זה היה ממש קשה מהצפוי. קודם כל (שימו לב לשילוב המונחים הצבאי שמוכיח שאני עדיין במילואים...) "מבחינה לוגיסטית" - הייתי צריך לפגוש אותה. רציתי מאוד שניפגש וזה לא יצא. כל סופש היו לה עיסוקים אחרים (היא סטודנטית) ואי אפשר להאשים אותה שאני הייתי די בתחתית סדר העדיפויות. היא שאלה אם נוכל לדבר בטלפון, וכמובן שהגבתי ב : "זה לא לטלפון" (עוד מונח מהצבא, שמסתבר שיכול להלחיץ בנות למרות שזה חלק מהיום יום שלי בשלוש שנים האחרונות).

לפני כמה זמן הבטחתי לעצמי לא להגיד לה כל עוד יש לה חבר לא משנה מה המחיר שאני משלם על זה (מחשש שזה יפגע בה.). ביום ההולדת שלה שהיה לא מזמן, החבר שלה פרסם לה על הוול. התחרפנתי- הרי זה לא הגיוני! דיברנו לפני חודשיים, נפרדתם, אין לך חבר- אני אמור להיות מסוגל להגיד לך בלי שזה ישנה כלום. אבל זה שינה, מאוד, ואצלי. זה דיכא אותי ברמה מטורפת (כנראה שהיא בחרה לא לשים שהיא במערכת יחסים פשוט). היא יצאה לחגוג איתו בסופש את היום הולדת שלה. היא הלכה אליו, ישנה אצלו. הם בטח עשו כל מני דברים של זוגות... רמת התסכול והקנאה בבחור הזה כשאני כותב את השורות האלה גבוהה מהרגיל..

בסופו של דבר נכנעתי, כי אחרי הכל היא הביאה אותי למצב די רע של שברון לב ורציתי פשוט להגיד לה. אז התקשרתי, ודיברנו, ואמרתי- בטלפון, כי לא היתה ברירה אחרת :\ סיפרתי לה על השיחה הקודמת שלנו, ועל איך שהייתי מדוכא שהיא עצובה ושאכפת לי ממנה מאוד כי היא הבחורה הראשונה שהרגשתי אליה אהבה אמיתית ושזה עוד מהתיכון (במקום אהבה, או אני אוהב אותך אמרתי רגשות או יש לי רגשות כלפיך), שאני יודע שיש לה חבר ושאני מקווה שהוא מעריך אותה כי זאת זכות להיות איתה ושאני הכי מתוסכל שאני לא יכול להיות הבחור שגורם לה להיות מאושרת.

על זה היא אמרה לי ש"אין לדעת" וש"לא להגיד אף פעם" - שאלה משפטים שאני לא יודע איך לפענח. היא גם האשימה אותי שאני גורם לה להסמיק , והיא אמרה שהיא חושבת שהוא כן מבין (מבין שזאת זכות להיות איתה).

כמובן שבתכלס היא אמרה שאין לה ממש מה להגיד על מה שאמרתי. ידעתי את זה מההתחלה, פשוט החלטתי שזה לא שווה שאני אהיה מדוכא בגלל זה.

אז הבחורה המהדימה ביותר בעולם מכירה את הסוד הכי גדול שלי, והיא מרגישה כלום... אני מרגיש מן סוג של הקלה. אני עדיין לא יודע אם זה כי דיברנו ושמעתי את הקול שלה, או כי באמת סיפרתי לה.

מכל מקום, אנחנו לא נהיה ביחד אף פעם וזה מתסכל נורא כי זה מרגיש נכון בצורה שאני לא יכול לתאר במילים בכלל. היא בתואר, שנה אחרונה. אם בשנה הזאת הם יישארו ביחד, רוב הסיכויים שהם יעברו לגור ביחד והיא תתחתן איתו בשנתיים הקרובות.

מצד אחד, אני מרגיש מן תחושת חוסר אונים ואפסות כזאת כאילו שלא יכולתי לעשות כלום בשביל שהיא תהיה שלי. מצד שני, אני תוהה.. האם כל הרגש הזה יכול להיעלם וכל האנרגיה הזאת יכולה להיות מופנית כלפי מישהי אחרת, חדשה, שאני עוד לא מכיר?