לא.

הדרך הקלה ביותר לחיות היא בבועה, אטומה לגמרי, חסינה מכל חדירה של מידע לא מוכר לסביבה החמימה והנעימה שאותה אנחנו בשום פנים ואופן לא מוכנים לשנות. הדרך הקלה ביותר לחיות היא בהכחשה, סינון המציאות כדי לחיות חיים טובים ומאושרים, לחסום את הקולות שעלולים להרוס את המציאות השמחה שבנינו לעצמינו עם השנים. הציניות, ההתנשאות, הכל חלק מתהליך ההשלמה שהסביבה שבמוחינו היא לא המציאות המפחידה שבחוץ.

ויש כאלה שמפתחים תאוריות לגבי החיים, אולי כל עצם הקיום שלנו הוא חלום של אדם אחר, אבל למה לי לחיות בחלום בלהות שכזה?

אז אני מכחישה, אני דוחקת את העצב לצד וגורמת לכולם לחשוב שאני חיה באושר ובהשלמה עם עצמי, גורמת לכולם לחשוב שטוב לי.

ואז אנחנו נכנסים למעגל שלעולם לא יסתיים, מעגל הכחשה אין סופי.

אני יודעת שזוהי לא דרך חיים, ועד שאני לא אמצא את עצמי ייקח לי זמן להבין איך לשחק את המשחק הנוראי הזה שאין לו מנצחים או מפסידים, הרי כולנו מתים בסוף. או נכנסים לבית משוגעים אבל אל הנושא הזה אני לא אכנס.

אז למה לי בכלל להתחיל לנסות להבין את המשחק המאמלל הזה? כדי שאני אכנס לדכאון עוד יותר עמוק, שאני אקבל התקפי חרדה זה אחר זה, כדי שכל הבעיות יתפסו אלי? אני מעדיפה בינתיים לחיות בהכחשה, להכחיש את עצם קיום העולם שבחוץ, העולם האכזרי הזה שמחכה לי בפתח הדלת. עולם שהולך לשאוב ממני את כל השמחה, האושר והכוחות.

אז הכי קל בינתיים, עד שכל האחריות תהיה מוטלת על כתפי, החלטות גורליות יתחילו להקבע ועתידי ישתנה, עד אז, אני רוצה לחיות בהכחשה, אני בוחרת לחיות בהכחשה, לחיות אולי לא כל כך בטוב אבל לפחות בעיוורון מוחלט וחיוך מזויף.