לא.

אז את היום פתחתי כמו כל ילדה טובה בהברזה מרוב השעות הראשונות של בית הספר, הכל התחיל בטוב, מצאתי מה ללבוש די מהר (עם כמה שטחי שזה נשמע) התארגנתי עוד יותר מהר ויצאתי.

אז כמובן, איך אפשר להתחיל יום בלי קללות ומריבה בין שני זרים על הכביש? זה התחיל מ"פאק אוף" וב"סתום את הפה" וכמובן שאני לא מדברת על בני נוער אלא על מבוגרים שעברו את גיל ה-30 בחייהם, ולא מתוך רוע אני אומרת את זה, אלא כדי להדגיש את העובדה שהטמטום עובר בדורות. וכל הפיצוץ הזה הוא רק בגלל הליכה איטית מידי ועצבים של בוקר.

ועכשיו למקרה השני, התאגדות של שתי נשים מבוגרות כנגד מבוגר אחד בודד. אוטובוס, המקום שרוב הזמן די חביב להעביר בו רבע שעה מהבוקר שלי עד להגעה ליעד, שם ישבה לה אישה מבוגרת בכיסא של שניים, ואישה מבוגרת שנייה במקום של שלושה, ועזבו את הדיעה שלי על בן אדם אחד שתופס מקום לשלושה או ארבעה, הנשים האלה צריכות להבין מהו כבוד בסיסי, איך מתנהגים ליד אנשים ולא רק איך לנפח יותר את האגו אחד לשני. עכשיו אני אסביר על מה אני מדברת; אחרי כמה תחנות שאני יושבת ומקשיבה למטרופולין בשקט שלי, אני שמה לב לחילופי המבטים שלהן אחרי שבן אדם אחר לא פחות מבוגר מהן, ואני מוכנה להודות שלא מריח טוב כמו שאר האנשים שבאוטובוס, התיישב לו באיטיות, מסתכל על הרצפה, עם חוסר הבטחון שניתן לראות על כל חלק בגוף שלו, חוסר בטחון שניתן לזהות בדרך שבה הוא התיישב, לאן המבט שלו מופנה, בטחון שנהרס לאחר כל כך הרבה שנים של קבלת יחס מזלזל מאנשים שמרימים את האף שלהם גבוה מידי כאשר מגיע בן אדם שונה לסביבה שלהם, שהוא לא תואם לסטנדרטים ה"מאוד גבוהים שלהם".

זה התחיל בחילופי מבט בן הזקנות, ואז בהנהון קל שרק המתאמצים מבין היושבים לצידן יוכל להבחין, ובתנועות חדות ומיומנות קמה הזקנה מהמקום של שלושת המושבים והתיישבה ליד הזקנה השניה. הרגע הזה צבט והניח משקולת כבדה על ליבי. נשברתי. ולא די בכך, כאשר הוא ירד בתחנה (שאני די בטוחה לא התחנה שהוא התכוון לרדת בה) הן היו חייבות להוסיף תנועת יד המנפנפת את הסרחון מאפם , רק בשביל הקטע, בשביל השקט הנפשי שלהן.

אני יודעת שהייתי צריכה להתערב, שהייתי צריכה להגיד משהו, אולי אפילו לקום ממקומי ולהתיישב לידו, או לפנות אליו להגיד לו שלום. אבל עד ששמתי לב, עד שפיענחתי את המצב שבו הוא נמצא, הוא כבר ממזמן נעלם. אני עכשיו מרגישה מועקה, חור בלב שנפער לאור המעשים הנבזים של החברה שלנו, מקבוצת הגיל שמבקשת שיכבדו אותה יותר מאשר את הצעירים הפזיזים והמטופשים, בין אם זה בגלל המצב הבריאותי שלהם ובין עם זה עקב החוכמה שהם צברו עם השנים.

מי לעזאזל נתן לאנשים יש את הזכות להרוס לאחרים את המצב רוח, את המורל, את הבטחון העצמי? לנפץ את הרגשות שלהם לרסיסים? וזה לא רק בתיכון שאליו הודבקה התדמית של הורס החיים האולטימטיבי, אלא בכל מסגרת שהיא, בכל קבוצת גיל שהיא, בכל קבוצה של אנשים יש את האחד או שניים שינסו לפגוע, להרוס, ולהשפיל.

ואם תשימו לב אני כבר לא קראתי להן מבוגרות באיזשהו שלב של הפוסט, הן איבדו בעיני כל כבוד שניתן למבוגרים, שהרי שבתוך המילה מבוגר מתחבאת המילה בגרות, אין בהן טיפת בגרות שאנשים בגילם טוענים שיש להם. את השקילה על המעשים לפני עשייתם, את ביצוע המעשה בצורה הנחמדה ביותר ולא תוך כדי הוספה של תנועות פוגעניות ומזלזלות. בעיני הן לא רק פגעו באדם השברירי שהיה מולי, אלה בכבוד שלהן, בדרך שאני רואה אותן.

פעם באה אני אנסה להיות יותר אקטיבית, לפתוח יותר עיניים, לשים לב למה שקורה סביבי עוד לפני שהכל מתפוצץ.