לא.

אני שונאת להפגש עם אנשים מהעבר שלי, בין אם זה מפגש מקרי בין מבטים, או נגיעה קלה בכתף בזמן ההפסקה, אני שונאת את זה.

ההרגשה הזאת שליוותה אותי כל היסודי פתאום מתפרצת, אני מרגישה כאילו ה"זונה המטומטמת" מעולם לא עזבה את החדר.

וזה לא שלא שהתבגרתי, וזה לא שלא התגברתי, זה פשוט היד הזאת שמושכת אותי כל פעם מחדש לעבר המזויף וההרסני שלי.

ואני שונאת את זה, אני שונאת את ההרגשה של להיות קטנה, מצומקת, עלובה. ההרגשה שאפשר בכל רגע פשוט לדרוך עלייך, לרמוס אותך.

וזה מסובב את העולם שלי 360 מעלות, זה הורס אותי, שובר אותי לרסיסים קטנים שלוקח הרבה מאוד זמן להרכיב מחדש.

אבל אני שמה לב, איך לאט לאט, אני מצליחה להדוף את היד הזו, להחליש אותה, להתנגד לה, אני מרגישה חזקה יותר, טובה יותר.

אני יודעת שעכשיו אין סיכוי שמישהו יוכל להתנהג אליי בדרך שנהגו בי, איך טלטלו אותי, איך רצחו באזכריות את כל הילדות התמימה שלי.

אבל הנה שוב, ההרגשה הזאת עוטפת אותי, הזכרונות צפים מעלה, ואני שוקעת יותר ויותר עמוק לתוך הקרירות, נותנת לה לעטוף אותי.

זה יקח זמן, הרבה מאוד זמן, לחזור לעצמי, ואולי לא השנה, ואולי גם לא שנה הבאה, אבל אני יודעת שאני אצליח להתנגד, שאני אשכח אולי,

שאני אהיה עצמי עם כל הפגמים שבי, אבל אני אהיה אני, ואני לא אנסה לרצות אחרים, לתת להם להשתלט עליי, להפיל אותי.

ואם היד הזו תושט אי פעם שוב לכיווני, אני אשבור אותה, בכל כוחי, עם כל הכאב והרצון הפתאומי פשוט לעזוב הכל ולברוח לתוך עולם של סבל שאין דרך להתנגד לו כי זה קל יותר מאשר להתנגד, לעמוד על שלי כל פעם מחדש.

אבל לאט לאט אני מצליחה, ואני מתחזקת, אני נשארת עומדת ולא נופלת לתוך בריכת רגשות קפואה ואינסופית.

לאט לאט, אני חוזרת לעצמי, מקבלת את עצמי, את כל הדברים הרעים ואת כל הטובים שבי, אני חוזרת לילדה, האמנם לא כל כך תמימה, אבל לילדה שהסתגרה בתוך חדר אי שם עמוק בתוך תוכי ונעלה את עצמה, יושבת שם באפלה מחכה שאני אמצא אותה, וכשאני אמצא אותה, אם אני אמצא אותה, הכל יסתדר, הכל יתבהר.