The Perks Of Being a Wallflower

סיוון, החברה הכי טובה שלי,

או יש לומר, היחידה שלי,

לא מדברת איתי.

היא פשוט הפסיקה, בלי התראה מוקדמת.

היא לא מסבירה לי מה עשיתי,

רבנו ריב טיפשי אבל אני לא חושבת שזה רק בגלל זה...

בכל מקרה לא דיברנו כבר כמה ימים

ואני מתחרפנת.

אני לא בנאדם של לבד, 

אני לא מסוגלת להתמודד לבד.

חרדת נטישה מחורבנת.

למה אני לא יכולה להיות כמו כולם?

למה אני תמיד בטוחה שכולם שונאים אותי,

או כועסים עליי, או לא אוהבים אותי?

ולמה כל ריב קטן, כל מילה, כל הערה,

מבחינתי זה סוף העולם?

מבחינתי הבנאדם ויתר עליי.

ואני פרנואידית מדי.

תמיד חושבת על מה חושבים עליי,

כל משפט שיוצא לי מהפה,

כל תזוזה,

איך ההליכה שלי?

איך אני נראית?

אולי כולם חושבים ככה ואני פשוט לא יודעת.

אבל אני בטוחה שאצלי זה ברמה גדולה יותר.

אני תמיד קיצונית.

קורה משהו קטן ואני הופכת אותו למשהו מאוד גדול.

אם זה טוב או רע.

אני מיואשת.

אני לא יודעת מה אעשה מחר.

אמא שלי מכריחה אותי ללכת לבית ספר,

היא לא יודעת למה אני לא רוצה ללכת 

אבל אני בטוחה שגם אם אספר לה,

זה לא באמת יזיז לה...

אני פשוט לא אהיה מסוגלת להגיע מחר ולדעת שהיא לא מדברת איתי.

לא מסוגלת.

רוצה למות, רוצה לחתוך ולהרגיש כאב.

רוצה לעשות כל דבר דיכאוני שיש,

ולהשאר בבית במיטה ברחמים העצמיים שלי.

רוצה שיכאיבו לי.

שמישהו יקשור אותי ויחתוך לי את הבשר עד שיראו דם.

שירביץ לי בבטן חזק חזק.

שיצליף בכל הגוף שלי בעוצמה חזקה,

עד שלא אוכל עוד לבכות ולצרוח.

עד שמרוב כאב לא ארגיש דבר.

אולי עד שנשמתי תצא ממני.

אולי אז ארגיש טוב יותר.

צריכה למות.