אני זוכרת שבערך שבוע אחרי שיצאתי מהארון בפני אמא,
היא התנהגה אליי נורא.
התעוררתי בוקר אחד בצעקות ממנה,
והרגשתי ממש רע.
לא זוכרת למה, אבל כנראה רבתי עם כל העולם יום לפני,
ובגלל החרדות שלי, פחדתי להגיע לבית ספר ולהתמודד.
סיפרתי לה מה קרה ואמרתי לה שאני לא יכולה ללכת,
שאני מעדיפה להשאר בבית.
היא התחילה לצעוק עליי ולהכניס ככ הרבה כעסים שלא קשורים לנושא.
בכל מקרה ברחתי לחדר, לא יכלתי להקשיב לה.
נעלתי את הדלת, בכיתי וגם חתכתי את עצמי...
אחרי בערך שעה וחצי, כשכבר מזמן ההסעה לבית ספר ברחה לי,
אמא שלי הבינה שאני עוד בבית. היא לא שמה לב שנשארתי,
היא צעקה עליי שאני חייבת להגיע לבית ספר.
היא צעקה עליי וכעסה שאני לא מסכימה לפתוח לה את הדלת.
צעקתי לה: "אני לא יכולה לצאת מהחדר! חתכתי את עצמי, אני צריכה לנקות את הדם!"
זו הייתה הפעם הראשונה, אחריי 3 שנים של פגיעה עצמית שהיא שמעה את זה ממני.
אני זוכרת שהיא שתקה קצת, בכתה, ואחכ המשיכה לצעוק שאני חייבת ללכת ברגל עד לבית הספר ושהיא לא מסיעה אותי.
ברגל לוקח להגיע לשם שעה, כי הבית ספר הוא שני מושבים אחריי המושב שלי.
כשאני חושבת על זה היום, אני שואלת את עצמי אם היא בכלל הבינה מה עשיתי לעצמי.
אם היא הבינה מה זה אומר שחתכתי את עצמי, שהבת שלה פגעה בעצמה.
ואני לא מבינה איך היא לא דיברה איתי, אחכ כשהיא נרגעה. אם היא הייתה מופתעת, או שידעה כבר איכשהו לפניי.
אני לא מבינה למה אמא שלי ויתרה עליי...
והמחשבה על זה צובטת לי את הלב בכל פעם מחדש.
אני רק מקווה שזה ניתן לשינוי...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Not Alice