The Perks Of Being a Wallflower

חזרתי מהמסע לפולין.

אני יודעת שאני צריכה לכתוב קטע ארוך שמלא בתובנות ואור פנימי שגיליתי בתוכי מהמסע הזה,

או להפרד מאני הישן כי נהייתי מישהי חדשה פתאום.

אולי אפילו לכתוב כמה בכיתי וכמה היה קשה, ואיך שכל העולם מתמוטט עליי עכשיו ואני לא יודעת איך לעכל,

הלוואי ויכלתי לכתוב דברים כאלו. אבל אני מניחה שזה לא הגיע אליי עדיין.

לא בכיתי במסע, ולא הרגשתי שהיה לי קשה מדי.

ותובנות גדולות מדי לא הגיעו אליי.

אבל כן יצאתי למסע, וכן הרגשתי. ולמדתי המון, שאני חושבת שזה הכי חשוב.

וראיתי, ראיתי במו עיניי את מה שהתרחש, אמנם אחריי תקופה ארוכה, אבל יכלתי להרגיש מה שקרה שם.

הצלחתי והרגשתי.

המסע היה מרגש, הטקסים שעשינו היו מרגשים, תיעדתי את הכל במצלמה שלי, כי הייתי חייבת.

לא הצלחתי לכתוב ביומן מסע כלום, אבל אני מניחה שהתיעוד בוידאו מכפה על זה. 

התרומה שלי הייתה לעשות מזה סרט, על החוויה שלי ושל כריס שטסה איתי.

אני לא מתחרטת שטסתי, אני לא מתחרטת אפילו לשנייה.

אני חושבת שהמסע הזה חשוב, וחובה, אבל רק לאנשים שבאמת בראש לדבר הזה. 

כי יש אנשים שזה לא מתאים להם, וזה לגמרי בסדר.

מוזר לי לדעת שעבר שבוע, כי זה עבר מהר מדי.

אני רוצה לחזור לשם, כי אני לא מרגישה שהספקנו להיות בכל המקומות (מה שנכון).

והמציאות העגומה כאן בישראל בימים האחרונים, לא מזמינה להשאר.

בכל מקרה, הגעתי למסע הזה עם המון שאלות, ציפיתי למצוא תשובות, כאלו שידהימו אותי,

שיסדרו קצת את העניינים בראש. 

אבל יצאתי מהמסע הזה עם רק יותר שאלות. אפילו יותר קשות ומבלבלות מאלו שכבר היו לי.

ואני חושבת שזאת המטרה במסע הזה.