נמאס לי להרגיש שאין אף בנאדם בעולם הזה שאני חשובה לו.
אני רק מרגישה לבד.
מעמסה על כולם, לא רצויה.
החברות שלי כאלה מטומטמות ורכלניות.
מרכלות אחת על השנייה מאחורי הגב ושנייה אחריי זה מחייכות אחת לשנייה כאילו כלום.
צבועות.
הרי ברור לי שגם עליי הן מדברות וזה הכי הורג אותי.
מה הן אומרות? מה הן חושבות?
אני כבר שבוע לא הגעתי לבית ספר ולא נראה כאילו למישהי מזיז בכלל.
לא שואלות מה שלומי, לא באות לבקר, כלום.
רק הצבועה והשטנית ביותר דואגת להתקשר אליי כל יום כדי שעה לספר לי כמה שהחתיך של השכבה רוצה אותה.
לא אכפת לי. אני לא רוצה לדעת.
איך היא מנפנפת את זה בפנים שלי והיא יודעת שזה אוכל אותי מבפנים.
כי פעם אנחנו היינו חברים טובים והקשר נותק והיא יודעת שזה הורג אותי.
אני בטוחה שהיא חושבת שיש לי רגשות אליו, למרות שאין לי. אבל היא תינוקת.
אין דבר כזה חברים בנים, אם את חברה שלו זה אומר שאת מאוהבת בו.
לא נכון.
אפילו החברה הכי טובה שלי, סיוון.
אני איבדתי אותה לגמרי.
היא פשוט אגואיסטית.
לא משנה כמה אני נותנת מעצמי בשבילה, זה לא טוב לה. לא באמת אכפת לה ממני.
היא רק צריכה מישהי שתקשיב ותהיה שם בשבילה.
שתלחם עליה כי היא רק עושה הכל כדי ליפול עוד ועוד ועוד...
והאקס האדיוט שלי שחלמתי עליו בלילה. חלמתי שאנחנו חוזרים והוא נפרד מהחברה שלו ושהתנשקנו הרבה ואני פשוט ככ מתגעגעת אליו.
למרות כל מה שהבן זונה הזה עשה לי, אני עדיין פאקינג אוהבת אותו.
ואף אחד בעולם הזה לא מבין אותי וגם לא יבין.
ואביתר שרק משתלט לי על הסרט ועושה הכל כדי ללחוץ על כל הנקודות הכי רגישות שלי כדי לגרום לי להרגיש רע. הוא הפך להיות מפלצת.
ולא משנה כמה אני מנסה להיות נחמדה אליו, וכמה אני באמת מנסה לגרום לחברות בינינו לעבוד, הוא עדיין ממשיך להוציא עליי את העצבים שלו.
לגרום לי להרגיש רע. הוא חושב שאני נגדו למרות שאני רק רוצה שכל יעבוד.
אני מיואשת כבר, אין לי מושג כבר איך לגרום לזה לעבוד.
לפעמים אני מקווה שהסרט הזה כבר מבחינתי לא יצליח. רק כדי שאוכל להתרחק מאביתר שעושה לי כל כך רע...
שמוציא לי את כל האנרגיות שנשארו לי.
או שלפחות אביתר יקבל סטירה שתעיר אותו שאני לא נגדו, שאני מנסה לעבוד איתו ביחד, ואז נוכל להצליח ביחד.
באלי לברוח מכאן, לנתק קשר עם כולם, לעוף מהמקום הזה שגורם לי להרגיש חרא עם עצמי.
שמהרגע שהגעתי לכאן רק הפך את החיים שלי לסיוט.
סיוט של השמנה מרוב דיכאון, פגיעה עצמית, אובדנות, אנורקסיה...
זה מה שהמקום המחורבן הזה עשה לי.
אז אני חושבת שרחמים, מהמזל המחורבן שלי, ומה שלא קובע את הגורל שלי, קצת מגיעים לי.
רק קצת רחמים, זה הכל.
אבל אפילו לעוף מכאן אני לא יכולה כי אני פאקינג בת 17 ותלויה בהורים שלי, שלא אכפת להם ממני.
וגם אם כן אכפת להם, הם לא פועלים ככה. הם לא עושים כלום, לא משנה כמה אני מנסה להראות להם שאני לא בסדר.
אם זה לבכות כל יום ולהראות להם שאני מרגישה חרא, אם זה לריב איתם, אם זה להדרדר בלימודים...
אפילו כשביקשתי אלפי פעם שיקחו אותי לפסיגולוג/ית הם פשוט לא עשו עם זה כלום.
נמאס להלחם, נמאס לחיות.
רוצה פשוט לוותר, לוותר על כל החיים האלה כי הרי הדברים הרעים ימשיכו וימשיכו להגיע אז בשביל מה להלחם מלכתחילה?!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Not Alice