אחת אחרת.

מזמן לא היה לי כל כך רע. מזמן לא שלחתי הודעות מצוקה. מזמן לא רציתי כל כך חיים של מישהו אחר

דיי מזמן. אני חושבת שאני מעט מיותרת. אבל זה יעבור. זה יעבור. אני סוגרת את הבלוג שליווה אותי שמונה שנים, אני מעיפה את הפייסבוק, אני מעיפה את הווטצאפ, אף אחד לא מתקשר. כי לאף אחד לא אכפת....כולם יודעים איך למצוא אותי, אני מפחדת למצוא את עצמי כי התוצאות לא משהו. ואני מבטיחה לעצמי שאני סותמת שאני אוגרת הכל בתוכי. שאני לא משגעת אנשים יותר שאני לא כותבת יותר בישראבלוג שאני לא רוצה אף אחד מכאן ותמיד אני צריכה את המקום לפרוק.    אנשים באים והולכים זה לא חדש, אני לא אוהבת את זה. הלוואי והייתי חיה בעולם אחר והייתי אחרת. כל כך עצוב לי ורע וריק ואני בוכה ואוכלת ומקיאה...ואז אני...רוצה לאכול עוד ואני קמה למטבח וזה כבר לא ....זה לא משביע את הכאב שלי.