'אנחנו יושבים אחד ליד השני, על אותו הספסל, קרובים והכי רחוקים משהיינו אי פעם.
כשבאת לאסוף אותי מהעבודה ונכנסתי לרכב שלך לא נתנו נשיקה כמו תמיד, כנראה שנינו ידענו שזה הסוף, הסוף שלנו, הסוף של ההתחלה שלנו.
כבר כמה ימים שאני בתוך עצמי, לבד במחשבותיי, הבפנים שלי מלא בך, וריק ממך ואני לא יודעת אם לעצום או לפתוח את העיניים בזמן שהרכבת ערים שאני נמצאת בה שועטת במהירות קדימה.
אני שונאת סופים, שונאת גם התחלות, הקיצוניות שלי עזרה לי להבין שאני בעצם בן אדם שטוב לו האמצע- כשלא חם מידי ולא קר מידי, כשלא חשוך מידי ולא מואר מידי, כשהפרי לא מתוק מידי ולא חמוץ מידי, תמיד באמצע.
וההתחלה שלנו שחשבתי שתהיה קשה עליי מנשוא, דווקא הייתה רכה ונעימה. המילים שלך הצליחו לגעת בי והשלווה שלך הצליחה לעטוף את הימים שעברו עליי ולהפוך אותם לרגועים יותר.
הבוקר שלי התחיל איתך והצלחת למלא אותו באנרגיות חיוביות, השביזות של אחר הצהריים שמגיעה אליי תמיד באותה השעה הייתה מלווה בשביזות שלך וגם זה הצליח לנחם אותי איכשהו, היום שלי תמיד נגמר איתך והלילה שלי תמיד התחיל איתך.
וככה זה המשיך והתגלגל לו במשך כמה חודשים, ובכל אותו הזמן הילדה הפגועה שבי הזכירה לי להיזהר, להישמר ולהגן על עצמי, לא להיקשר יותר מידי, לא להיפתח יותר מידי, לא להרגיש יותר מידי- להמשיך בדרך האמצע שלי.
אחרי שבת שלמה שלנו ביחד הבנתי שאולי זה לא מספיק, שאולי האמצע הזה שכל כך נוח לי להיות בו לא באמת מתאים כשמדובר באהבה.
התובנה הזאת נספגה בריקנות שהרגשתי, ובחושך הכהה הזה של מוצאי שבת, החלטתי לראות את הירח, לראות את האור ולנסות לאהוב אותך, מי יודע, אולי גם אתה תאהב אותי.
אחרי הרבה שנים של התפרקות ובנייה מחדש, מותר לי וחובה עליי להרשות למישהו לאהוב אותי, מותר גם לי לאהוב.
הבוקר של יום ראשון היה כבד עליי ובסימבוליות משונה ומקרית הצטרף אליו גשם זלעפות שלא הפסיק לרגע.
הרגשתי שהשמיים בוכים את כל מה שאני לא מצליחה לבכות, את כל מה שתקוע לי כמו גוש בגרון כבר כמה ימים. הבוקר טוב שלך לא הצליח להגיע אליי דרך ההודעה, אוטומטית התרחקתי, והרגשתי שאתה ברגישות שלך הצלחת להבין את זה והתרחקת גם.
ואולי בכלל זה היה להפך, אולי אני ברחתי ממך כי הרגשתי שאתה לא שם, לא הצלחתי לזהות מה בא לפני מה.
היום עבר עליי בקושי, וכשנכנסתי אלייך לרכב ולא התנשקנו נצבט לי הלב. הרגשתי לבד, קרובה אלייך פיזית אבל עדיין לבד.
כשישבנו על הספסל ניסיתי לשתף אותך מעט ברגשות שלי, רציתי להגיד לך שאני עדיין לא מוכנה לוותר, שאני רוצה להמשיך לנסות, שאתה הכי טוב מכל מה שהיה לי עד עכשיו, שבא לי, כל כך בא לי לאהוב אותך.
אבל יצא לי רק ״אני מבולבלת.. אני לא יודעת..״
הסתכלתי עלייך אחרי שאמרתי את זה, אתה שתקת, בהית בעץ ממולנו, הענפים שלו עפו ברוח, וגם אני עפתי בשתיקה הזאת וכמעט נאבדתי בה.
אחרי ששתקנו מספיק אמרת שאתה מבין אותי.
אבל אני לא רציתי שתבין אותי!
כל כך רציתי שתהיה שם למען שנינו, שתתעקש על הביחד שלנו, שתילחם עליי.
הדבר האחרון שרציתי שיקרה הוא שאתה תזדהה עם הבילבול שלי.
מכאן הכל כבר רץ מהר מאוד..
אתה ביקשת שנשמור על קשר, ואני צחקתי בלב כי זה נראה לי כל כך מטופש, כשלא רוצים אז לא רוצים, אין אמצע- לא באהבה.
הפכתי אני להיות השותקת, כבר נגמר לי הכוח, כבר נגמרו לי המילים, רציתי להישאר לבד עם העץ שבהית בו, כל כך רציתי שתקום כבר ותלך.
אבל אתה המשכת לשבת לידי, קרוב- רחוק ממני, כאילו מנסה למשוך עוד קצת את הכאב, את הסוף, את הפרידה הזאת.
כעסתי עלייך, כי ידעת שהדבר שאולי הכי קשה לי לעמוד מולו הוא פרידות, אפילו כשהיית יוצא ממני וחוזר לבית שלך היה קשה לי להיפרד, הייתי מבקשת ממך רק עוד סיגריה אחת, רק עוד נשיקה אחת, רק עוד קצת ביחד.
אז איך לעזאזל חשבת שאהיה מסוגלת לשאת את הפרידה הזאת..? היית צריך פשוט לקום וללכת.
שאלת אם ארצה שתישאר לשבת לידי עוד קצת, עניתי שלא, שאין טעם, שלא בא לי שנמשוך את זה ונסיים כמו מסטיק שנגמר לו הטעם.
אז קמת, נישקת את מצחי, והלכת.
יש בי עכשיו עצב שקשה לי לתאר במילים. עכשיו כשקמת והלכת, עכשיו כשאני שוב לבד.
לבד עם האכזבה שלי, לבד עם הכעס שבי, לבד עם המחשבות האלה שמטלטלות את כולי ולא מאפשרות לי להניח את הראש ולישון.
כנראה שזה הסוף.. הסוף שלנו.. הסוף של ההתחלה שלנו' (פלג שיר)
עושה לי קצת צמרמורת.
אתה יודע, לא רציתי שזה ייגמר. אני יודעת שגם אתה לא, אני פשוט לא מצליחה להאמין יותר לשום מילה שלך.
אחרי הלילה ההוא של שישי, אני חושבת שלקחת ממני כל טיפת אמונה שהייתה בי.
הצלחת לגרום לי לרצות להיות לבד,כי אין יותר לבד מלהיות בלעדייך.
ולא עדיף לי בלעדייך, ולא עדיף כל המצב.
לא עדיף שנשארנו בקשר, ולא עדיף שכבר עברו להם שבועיים כואבים ובודדים.
ואני עם כולם ורק לא איתך, כשהייתי מוכנה לוותר על הכל בשביל עוד חצי מבט שלך.
האושר, הרי הוא חבוי אצל כל אדם בתוכו... ואני לא מצליחה לאתר את האושר הזה אצלי בפנים, אתה לא מבין?
אתה בנית אצלי את הדבר הזה, את האמונה באהבה, את האהבה עצמה, את ההרגשה הזו שזה לנצח.
וכשאין את זה.. מה נשאר בעצם?
הרצון לברוח מכאן, מהארץ הזאת. להכיר מישהו שיכסה לי את כל הפינות החשוכות של הלב ויבנה אותי מחדש.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
