Welcome to Limbo; A Game You Cannot Win

אני שונאת את אמא שלי! נמאס לי כבר מהיחס המסריח שלה!

לא רק שהיא גרמה לי לאכול מולה כי לדעתה הפסקתי לאכול,

אלא היא גם דפקה לי את הפלאפון שלי בראש!! זה פאקינג כואב!!! והיא עוד יוצאת עליי בגלל זה!!!!

חתיכת מפגרת!!!! מה את דופקת לי את הפלאפון שלי בראש?! אני אביא לך אותו, תהיי סבלנית!!

נמאס לי מהיחס המסריח שלה. הלכתי להקיא.

במילא לא אכפת לה ממני וגם אם אני אמות אף אחד לא יתגעגע אליי. פאק.

לא משנה מה, אני אצום היום!

אני אצליח! אמא שלי לא תהיה בבית עד הצהריים ככה שאפשר יהיה להגיד שכבר אכלתי.

יש אנשים שבוטחים בי... אני חייבת לעשות את זה. מחר אני אוכל.

הי, ויש גשם! זה סימן טוב!

יש לי סוד. אני יכולה לגרום לעצמי להקיא בעצמי, בלי להשתמש בשום אצבעות.

קצת כיווצי בטן וגיהוקים חסרי קול- ואני יכולה לשפוך את הכל החוצה.

בדיאטה אני אמורה לאכול יותר ממ'ס הקלוריות... אבל אכלתי מלא היום...

אכלתי לפחות אלף ואני מרגישה נוראי עם עצמי- כי מחר אני צריכה לצום ואין לי מושג אם אני אצליח.

אבל כשסוף סוף אחרי העבודה הופיע לנו כסף וקנינו אוכל, לא יכולתי להתאפק... אכלתי.

אבל אז הקאתי את הרוב- לא את הכל, ואני לא חושבת שהגעתי למצב שנשארתי רק עם 500 קלוריות.

אני שוקלת 66 שוב ובא לי למות. פשוט לתלות את עצמי. אני בחיים לא אהיה רזה... והכל באשמתי.

זה ממש ממש מעצבן. בסוף אני אגמור כמו קארטמן, ילדה שמנה ומלאת שנאה.

רגע... זה לא איך שזה עכשיו? שונאת את כולם. איכ.