את פיה כל כך יפה.

הכי יפה.

רק שלי.

את בכלל מבינה כמה זה מתסכל אותי?

"אני אוהבת אותך, אבל אנחנו לא צריכים להיות ביחד"

ושנייה אחר כך, כשאני בוכה כמו חתיכת אידיוט

"אני לא יכולה לראות אותך ככה, אני אתן לך הזדמנות, רק תפסיק להרוס הכל"

תודה על העצה, באמת.

אבל אם הייתי יכול לא לקלקל את זה, תאמיני לי, מלכתחילה לא הייתי דופק כל דבר במערכת היחסים איתך.

אני כל כך אוהב אותך, אבל את לא רואה את זה.

אני לא מצליח להבין..

מה הציפיות שלך?

אלוהים? מלאך? 

כי אני לא כזה.

את מכירה אותי.

אני אחר.

אני חיקוי עלוב של כל מה שהיה לך עד עכשיו.

אבל אמרת שאת אוהבת אותי.

היינו יחד חצי שנה.

את יכולה להראות לי את מה שאת מרגישה, ולהפסיק לברוח ממני, כי כואב לי.

זה מה שרצית, לא?

שאשנא את עצמי על הטעות שעשיתי..

אז הנה, אני לא שונא את עצמי, אני מתעב כל תא בגוף שלי.

מספיק טוב בשבילך עכשיו?

אם הייתם יכולים לקבל כל מה שאתם רוצים, מה זה היה?

אני לא יודע, אני לא מכיר אתכם, ואני מפחד לנחש כי זה עלול להבריח את מעט הקוראים הפוטנציאליים שאולי יש לי בכלל.

אז אחזיר את הכדור למגרש שלי, ואגלה לכם מה אני הייתי רוצה.

אני הייתי רוצה אותה בחזרה.

כי אני חתיכת אידיוט.

אני חתיכת אידיוט, שברגע אחד של חוסר שפיות הרס את כל מה שהוא בנה במשך כל כך הרבה זמן.

לעזאזל איתי, למה אני לא חושב לפני שאני מדבר?

ולמה אני חושב כל כך הרבה לפני שאני מדבר?

היא מדהימה.

היא כל מה שמישהו יכול לקוות לו.

היא מיוחדת, היא מצחיקה, היא חכמה, היא מעניינת, היא גורמת לי לאהוב את העולם.

ו.. תאמינו או לא, היא אפילו האישה הכי יפה שנולדה אי פעם.

אני אוהב אותה.

היא השמש שלי.

אני בכלל לא אוהב שמש.

היא הירח שלי, טוב?

וזה אפילו יותר טוב משמש,

כי באור הירח הכל נראה טהור יותר ממה שהוא.

כמוני.

מה הייתי לפני שהכרתי אותה?

כלום.

מה אני עכשיו?

כלום.

אני צריך אותה.

וזה אנוכי מצידי,

ולא הוגן.

כי היא לא צריכה אותי.

להפך.

אני חושב שהיא חושבת שאני מזיק לה.

עוד לא גיבשתי דעה בנושא.

אבל..

אני צריך אותה.

והיא תהיה שלי בחזרה.

היא כבר שלי.

היא פשוט עוד לא יודעת את זה.