החלום
לתקוע סיכות בכל מקום בגוף
האובדנות לא באמת נעלמת, היא אורבת לך ומגיעה לבקר כל לילה, כל פעם מחדש
השעות השחורות. אחרי הבית ספר הייתי מחכה בפחד לשעות המאוחרות כי ידעתי שארגיש רע.
ציפיתי לזה. עכשיו אני רגילה. שעות הלילה זולגות לתוך שעות היום.
אחרי כל מבט, את רוצה לקפוץ מהחלון.
את הכאב הפיזי אי אפשר להסביר.
למה הוא לא עוזר לי? העיניים שלו לא אנושיות. עיניים רחבות של בן אדם המנסה להראות אמפטיה בכוח.
לא מצליח לו. מנסה להשיג תזוזה כלשהי בפנים שלי כדי לפתח שיחה. זה לא עובד ככה. אני לא מרגישה מספיק בנוח.
עדיין כואב לי מאוד. זה יעלם מתישהו? לא ולא ולא
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
.Olympia