brand new day

זהו ... אני הגעתי למסקנה שנמאס לי לא לסמוך על אף אחד.
זה כבר פשוט עצב. אנשים מספרים על הבעיות האישיות שלהם,
פותחים בפני את הלב, סומכים עליי, ואני יודעת שאני כספת ולא אספר.

אני יודעת שזה מוצדק שהם סומכים עליי.
אבל אני יושבת ומקשיבה ומקשיבה ומקשיבה וגם אני רוצה לומר,
גם אני רוצה לספר, לפתוח את הלב,
ואז שנייה לפני שאני באה להגיד שגם לי היה קשה אולי אפילו יותר..
אני נעצרת וחושבת לעצמי שאני לא מצליחה להגיד כלום,

כי אני פשוט לא סומכת על אף אחד מספיק כדי לספר לו על אפילו חלק קטן ממני.
וזה כבר יותר מידי.
פשוט אני כמעט כל יום מקבלת הוחכה מחדש שאי אפשר לסמוך על אף אחד,
שכל אחד בסופו של דבר יתקע לך סכין בגב, וזה תמיד קורה.
או שזאת רק אני שכל כך מחכה לזה ומחפשת את זה כל הזמן ובגלל זה נדפקת כל כך.
אז עכשיו אני כבר בחיפוש "קורבנות" או יותר נכון בני אדם!!
שאני יוכל לסמוך עליהם לספר להם משהו קטן ואישי.
אפילו סתם כדי להוכיח לעצמי שאני כן יכולה להיפתח לפחות קצת.
כי אני מרגישה שהסגירות הזאת בתוך עצמי,
והפחד מלסמוך על אנשים פשוט הורגת אותי כבר מבפנים ומעציבה אותי.
כן גם אני רוצה כמו האנשים האלו ששופכים בפני את הלב לסמוך על מישהו.
גם לי מגיע!!
גם תורי צריך לבוא.
ואני רוצה לספר לכם שזהו תהליך לא כל כך פשוט..
זה כרוך בעבודה קשה על עצמך. שבסופו של דבר רוב הסיכויים שתשתלם.
לפחות אם פעם הבאה אני אתאכזב ממישהו אני אדע שזה בגלל שסמכתי עליו
ולא בגלל שאפילו לא סמכתי אבל בכל זאת התאכזבתי.
אוףף מסובך לי מאוד...