| 2/2015
על תאוריות וכאלה-נורא מעשיר כדאי לקרוא
הרי בלוג הוא דבר מדהים, מן מקלט לברוח אליו לרגשות ולמחשבות גם אם הוא אנונימי וגם אם לא, הוא יעיל בצורה כלשהי.
מדהים.
אפשר להביע דעה.
עד כמה של יגידו שמדינתנו היא דמוקרטית ויש בה חופש ביטוי, אני אחשוב שוב שבמשפט הזה סטיה קטנה או פרדוקס.
מצד אחד המדינה היא דמוקטית מלאה, מה שאומר שאני יכולה לומר מה שאני רוצה כל עוד זה לא פוגע בזכויות אחרות. מצד שני לרוב שכאנשים מתבטאים כרצונם, ולפעמים זה לא לטעמם של אנשים אחרים, אז קיימת בעיה, מתקיים ניסיון לקטילת חופש הביטוי, תוך חזרה ממושכת שהמדינה בכל זאת דמוקרטית. אז בעצם קיימת סטייה, נכון?
לא יודעת איך הגעתי בכלל לנושא כשמה שרציתי לומר בעצם הוא שבלוג כן נותן לך להתבטא למרות הכל, בן אם אתה תחת שם בדוי או תחת שמך האמיתי, יש מקום לבריחה מהמציאות הקשה שאנו יוצרים לעצמנו. אחרי מציאות רעה לא נוצרת מעצמה, מישהו יוצר אותה, והמישהו הזה, אלו אנחנו" בני האדם".
למרות הכל שאנו בוכים לפעמים עד כמה שרע לנו בחיים, והשאיפה היא להגיע לשלמות ולנסות ליצור לעצמנו סביבת אושר נצחית, קיים ויכוח נוסף בעניין. הרע יוצר איזון לטוב שיוצר איזון לרע. זה בדיוק מה שיש לי להגיד.
אני טוענת כמו רבים חכמים שאם בנאדם כל חייו שמח , מאושר, והכל טוב אצלו, אז או שהוא פסיכופט או שבעצם זוהי רק מסכה שמשודרת להמונים ומתחת לפני השטח המצב הוא פשוט קטסטרופלי.
יש לי תאוריה נוספת, שאכן גם היא קיימת כבר, בשביל להרגיש טוב, ומאושר, צריך לחוות סבל וכאב. רק אחרי שחווית את הנורא אתה תבין מה זה טוב. הכאב בעצם יוצר לנו קנה מידה לאיך אנחנו אמורים להרגיש כשטוב לנו.
ובהמשך לפוסט הקודם שלי אני עדיין נורא מבולבלת בראשי, עד כדי כך שפרץ הכתיבה שלי פשוט לא נגמר. על פי הכתיבה אני כבר מבינה שהתבגרתי , ממש על פי השפה. אני מבינה לרגע בתוך כל הבלבול, שיש נקודת אור בקצה המנהרה שמאירה לי מידע כלשהו שכנראה הוא אחת הסיבות לבעיות שלי, ובאותו הזמן הוא גם מביא איתו בעיה נוספת. והנקודת אור היא שלפעמים אני פשוט לא מצליחה להתבטא כלפי אנשים, ולשכנע אותם במשהו שאני חושבת. מצד אחד אני מודה שלרוב קיימת בי המחשבה שדעתי היא הטובה והחכמה מכל. מצד שני אני מרגישה שקיים שימוש מצד הסובבים בכך שאני מודה, הם משתמשים בזה לרעתי בקונפליקטים שקיימים, כי רגילים שבסופו של דבר אני אודה שהטעות היא בי. משהו חייב להשתנות, כי בזמן האחרון הוא בוער מידיי, יותר מידיי!
היום השתמשתי יותר מהרגיל בשני הביטויים "מצד אחד"ו"מצד שני", לדעתי זה מבליט את תחושת הבלבול שקיימת בתוכי , כאילו בכל פעולה ומעשה יש שני צדדים ואף פעם לא קיים משהו חד משמעי. כנראה גם זה בגלל שאני נמצאת בתקופת גיל התבגרות.
כל המיידע אצלי בראש כבר מתחיל ללחוץ עליו מבפנים, עד שפשוט הוא יחליט על פריצה פתאומית משם, והמצב יהפך מגרוע לקטסטרופלי. מחכה בקוצר רוח לרגע הזה, רק מתוך הסקרנות לדעת מה יקרה לי באותו רגע, וכיצד אגיב אליו!
| |
כאב כשדרך להבין מה זה אושר
הרי בלוג הוא דבר מדהים, מן מקלט לברוח אליו לרגשות ולמחשבות גם אם הוא אנונימי וגם אם לא, הוא יעיל בצורה כלשהי.
מדהים.
אפשר להביע דעה.
עד כמה של יגידו שמדינתנו היא דמוקרטית ויש בה חופש ביטוי, אני אחשוב שוב שבמשפט הזה סטיה קטנה או פרדוקס.
מצד אחד המדינה היא דמוקטית מלאה, מה שאומר שאני יכולה לומר מה שאני רוצה כל עוד זה לא פוגע בזכויות אחרות. מצד שני לרוב שכאנשים מתבטאים כרצונם, ולפעמים זה לא לטעמם של אנשים אחרים, אז קיימת בעיה, מתקיים ניסיון לקטילת חופש הביטוי, תוך חזרה ממושכת שהמדינה בכל זאת דמוקרטית. אז בעצם קיימת סטייה, נכון?
לא יודעת איך הגעתי בכלל לנושא כשמה שרציתי לומר בעצם הוא שבלוג כן נותן לך להתבטא למרות הכל, בן אם אתה תחת שם בדוי או תחת שמך האמיתי, יש מקום לבריחה מהמציאות הקשה שאנו יוצרים לעצמנו. אחרי מציאות רעה לא נוצרת מעצמה, מישהו יוצר אותה, והמישהו הזה, אלו אנחנו" בני האדם".
למרות הכל שאנו בוכים לפעמים עד כמה שרע לנו בחיים, והשאיפה היא להגיע לשלמות ולנסות ליצור לעצמנו סביבת אושר נצחית, קיים ויכוח נוסף בעניין. הרע יוצר איזון לטוב שיוצר איזון לרע. זה בדיוק מה שיש לי להגיד.
אני טוענת כמו רבים חכמים שאם בנאדם כל חייו שמח , מאושר, והכל טוב אצלו, אז או שהוא פסיכופט או שבעצם זוהי רק מסכה שמשודרת להמונים ומתחת לפני השטח המצב הוא פשוט קטסטרופלי.
יש לי תאוריה נוספת, שאכן גם היא קיימת כבר, בשביל להרגיש טוב, ומאושר, צריך לחוות סבל וכאב. רק אחרי שחווית את הנורא אתה תבין מה זה טוב. הכאב בעצם יוצר לנו קנה מידה לאיך אנחנו אמורים להרגיש כשטוב לנו.
ובהמשך לפוסט הקודם שלי אני עדיין נורא מבולבלת בראשי, עד כדי כך שפרץ הכתיבה שלי פשוט לא נגמר. על פי הכתיבה אני כבר מבינה שהתבגרתי , ממש על פי השפה. אני מבינה לרגע בתוך כל הבלבול, שיש נקודת אור בקצה המנהרה שמאירה לי מידע כלשהו שכנראה הוא אחת הסיבות לבעיות שלי, ובאותו הזמן הוא גם מביא איתו בעיה נוספת. והנקודת אור היא שלפעמים אני פשוט לא מצליחה להתבטא כלפי אנשים, ולשכנע אותם במשהו שאני חושבת. מצד אחד אני מודה שלרוב קיימת בי המחשבה שדעתי היא הטובה והחכמה מכל. מצד שני אני מרגישה שקיים שימוש מצד הסובבים בכך שאני מודה, הם משתמשים בזה לרעתי בקונפליקטים שקיימים, כי רגילים שבסופו של דבר אני אודה שהטעות היא בי. משהו חייב להשתנות, כי בזמן האחרון הוא בוער מידיי, יותר מידיי!
היום השתמשתי יותר מהרגיל בשני הביטויים "מצד אחד"ו"מצד שני", לדעתי זה מבליט את תחושת הבלבול שקיימת בתוכי , כאילו בכל פעולה ומעשה יש שני צדדים ואף פעם לא קיים משהו חד משמעי. כנראה גם זה בגלל שאני נמצאת בתקופת גיל התבגרות.
כל המיידע אצלי בראש כבר מתחיל ללחוץ עליו מבפנים, עד שפשוט הוא יחליט על פריצה פתאומית משם, והמצב יהפך מגרוע לקטסטרופלי. מחכה בקוצר רוח לרגע הזה, רק מתוך הסקרנות לדעת מה יקרה לי באותו רגע, וכיצד אגיב אליו!
| |
הפרץ לכתיבה. המוזה?!
חייבת למצוא פתרון, או לפחות להשתלט על הבלבול שתקף אותי. אני מבינה שכתיבה זה משהו שבעצם יציל אותי, ישחרר קצת את הראש. מצד שני יש לי בעייה קשה עם המוזה. פעם בכמה זמן, נגיד חודש, נופל עליי בבום חשק מטורף לכתיבה מכל סוג. לא חשוב מה לכתוב, אבל העיקר משהו. והנפילה הזו היא פתאומים וכאילו באה בשנייה מסויימת עם דחף מתפרץ. "וואו באלי לכתוב משהו, ממש עכשיו, אני לא יכולה, אני חייבת! עכשיו!" ככה זה בדיוק קורה באותו רגע. ואחרי זה המוזה נעלמת להמון זמן ואין לי חשק לכתוב. נורא מעניין אותי לגלות מהו בעצם דגחף שלי לכתיבה. הרי כשעצוב לי זה לא קריטריון, וכששמח לי זה לא הקריטריון, אז מה בעצם הדחף?!
יש לי במוח מעין כדור צמר מלא חוטים צבעוניים בקשרים מסוגים שונים ובגדלים שונים. בדיוק ככה אני מתארת את הבלבול שנוצר בי ואני לא מצליחה להיפטר ממנו. לדעתי זה הכל בגלל גיל ההתבגרות. כשאנחנו נערים יש לנו בעיה. עצם זה שאנחנו נוער, זו בעיה. כל דבר וכל סיפור הופך בסופו של דבר לדרמה. ואנחנו כאילו חושבים שהעולם לפעמים גדול עלינו, או שבעצם נועדנו לסבול.
כמות הפעמים שהתשתמשתי במילה"בעצם" לדעתי מרמזת על כך שאני מנסה להגיע בכל בכל הכוח לשורש הבעיה. זאת אומרת לנסות להתיר את הקשרים בכדור הצמר שלי ולצבוע את כל החוטים לאותו צבע, מה שהתגלתה בסופו של דבר כמשימה לא פשוטה עבורי, כנראה.
בעצם דרך הכתיבה אני כנראה מנסה להיפטר מהבלבול שנוצר בי כל הזמן, וכשאני מגיעה לשיאים נוראיים של בלבול וחשק להתעצבן מכך, אז אני מקבלת פרץ בלתי מוסבר לכתיבה. אז מפה באה המוזה?!
| |
|
כינוי:
liat_adler
בבלוג זה
בכל הבלוגים
