| 4/2015
פחד-איך הוא מניע אותנו.
פחד זוהי ההתחושה הכי פחות נאהבת עליי מבין כולן. זה לא שאני אוהבת תחושות אחרות כמו תסכול ועצב וכל זה.. פשוט מבין כולם פחד הוא הכי גרוע.
זו תחושה מצממרת מקפיאה, דוחה. היא כאילו מסובבת לנו משהו במוח ומניעה אותנו להגיע למחשבות מסוג אחר.
אנחנו פשוט יכולים לפחד מהכל ולהיתקף בחרדה בכל רגע וזה נוראי. וכשאתה בתוך זה אתה מרגיש כאילו עוד שנייה העולום מתפוצץ, ככה אתה רואה את זה אצלך בראש, גם אם מהצד נראה שנבהלת מאיזה ג'וק או משהו אחר.
כמו שאומרים אולי כל אחד והפחדים שלו. אם אומרים ככה.
פחד זו תחושה שמניעה אותנו. במצבים שונים היא שולטת עלינו ולא אנחנו עליה. וגורמת לנו לקבל החלטות שאולי בכלל לא התכוונו או רצינו בהן.
מי שראה מהיר ועצבני 7 אולי זכר משם את המשפט שיש שני סוגי אנשים כאלה שמונעים על יד הפחד וכאלה שמונעים על האמונה (אם אני זוכרת נכון, אל תתפסו אותי במילה) אבל גם אם לא אז זה מתאים למה שיש לי לומר בכל זאת.
כששמעתי את המשפט הוא נקלט לי טוב בזכרון, והכריח אותי לעצור הכל ולחשוב על זה. ומה שהסקתי מזה שאכן זה כך. אנשים מונעים מפחד או מונעים מאמונה ואומץ ומתגברים על קשיים למרות הפחד. עד עכשיו חשבתי שכל העולם הוא תחת רגליי. זאת אומרת אם אני ארצה אני אוכל להגשים את משאלותיי. אחרי הסרט התחלתי לחשוב שאולי בעצם קורצתי מהחומר שמונע על יד הפחדים ופה התחלתי לפחד. האירוניה..
אנחנו זה האמונות שלנו והמחשבות שלנו. אבל אני כבר איבדתי את הכיוון בשאלה מי אני ?
מי אני?
אני מונעת מהפחד? או מהאומץ והאמונה? איפה אני עומדת?
השאיפה שלי להיות מישהי שקופצת על המטרה למרות הפחדים. מישהי שיש לה את האומץ להתגבר!
כי מה זה אומץ? זה יכולת להתגבר על הפחדים שלנו!
זאת המטרה שלי! ואתם יודעים מה? אני מתכוונת להשיג אותה!
| |
סגירת מעגל. ולאלה שנשבר להם הלב.
מה גורם לנו להיות כאלה עיוורים? לאבד את זה? ולא לשלוט בעצמנו?
לפעמים יש את המצבים האלה, שאתה כבר מתמכר לשקרים. אתה אומר לעצמך כל פעם מחדש " זהו יותר אני לא חוזר לזה" ואז שוב נופל לזה מחדש.
והנה הגעתי לסוף. הרגע האהוב עליי. "סגירת מעגל"!
אתם יודעים איך זה התחיל?
שום דבר מקורי. פשוט חשבתי עליו כל היום, התעסקתי רק בו. דמיינתי את הפנים שלו. הייתי נרגעת כשהייתי נזכרת בו. כל היום רק הוא בראש והריח שלו היה הדבר הכי טוב בזכרון שלי. יכולתי להירדם אתו בלילה ולקום איתו בבוקר. ריח מושלם. רק אצלו יש כזה. ואתם יודעים, אנחנו, בני האדם, מתמכרים נורא מהר לריח וקשה לנו להיגמל ממנו. ככה זה, הקאצ'ים במין האנושי.
אתם יודעים מה עוד מעצבן אותי. הקטע שכשאתה מאוהב אתה חושב שאין מצב שתמצא עוד מישהו בדיוק כמוהו בעולם. אבל הקטע שזה בכלל לא ככה. מצב מתסבך ביותר.
אז בקיצור, אני אמשיך. "סגירת מעגל".
באיזשהו שלב אחרי שכבר הבנתי שאני נפגעת מהבן אדם הזה יותר ממספר הפעמים שאני אומרת לו שלום, כבר ניסיתי להתחיל להפנים שעם כל הקושי צריך לנסות לשכוח ממנו.
ועכשיו מצב שמוכר לרבים מאיתנו. הקושי להפסיק להרגיש משהו למישהו שאתה אוהב, כי אתה יודע שזה לא יוביל למקום טוב. בעייה חסרת פתרון כמעט.
זה לקח הרבה מאוד זמן, בזבוז של זמן אישי.. עד שאתה מתחיל לקרוא לאהבה מחלה באמת. כי זו מחלה כשרק צד אחד אוהב, מחלה של הצד שלא מקבל אהבה הדדית. מה שמעצבן במחלה הזאת זה שאחד התסמינים שלה הוא שיכול להיות שבאיזשהו שלב אתה תתחיל לשים פס על בעיות אחרות. במקרה שלי קצת הזנחתי את הבעיות במשפחה, בעיות עם חברים, לימודים ועוד כל מיני דברים יותר חשובים שהייתי צריכה לטפל בהם.
בשלב השני ב"יחסים" ביננו הבנתי שיש איזשהי בעיה, מכשול בבנאדם שהתאהבתי בו. או לפחות הייתי צריכה למצוא כל דבר שיתן לי קצה חוט ללהפסיק לאהוב אותו. העניין הוא שהוא כבר נפגע ממשיהי, שאני מכירה, הוא אהב אותה כל כך אבל היא שברה לו את הלב, כל כך חזק שהוא החליט שלא רוצה לאהוב יותר. עכשיו.. הייתי מבינה אם הוא היה חושב ככה ולא היה אוהב אף אחת, אבל התסביך בבנאדם הוא שכל מי שינסה להתקרב אליו, בסופו של דבר יפגע. הוא יתחבר אלייך אבל ברגע שירגיש שאתם מספיק קרובים ידחיק אותך כל כך חזק כי הוא מפחד להיקשר. ואם כבר תתרחקו הוא ינסה לגרום למצב כזה שתתחברו שוב ואז בטח ינסה מחדש להכחיש כל קשר לחברות שלכם. כזה קטע.
מכירים את הסיפורים האלה על הפסיכופטים? אלה שמתנהגים כאילו הכל טוב, אבל בגלל משהו שקרה להם פעם, אז הסוף של כל דבר שיקרה להם צריך להיות רע ולגרום כאב לעצמם או לאחרים וזה מה שיספק אותם.
אז לא הייתי מגדירה אותו פסיכופט, אבל מישהו ששריטה נשארה לו בגלל משהו שהוא חווה. אז זוכרים שאמרתי שאני צריכה קצה חוט כדי להפסיק לאהוב אותו? אז במחשבות האלו מצאתי אותו. הבנתי שכל מה שבגללו הערצתי אותו, והתכונות שאהבתי בו, כמו אופי חזק והתמודדות עם קשיים זה שקר.
הוא ילד קטן, חלש מבפנים, לא יודע להתמודד.. ופה הבנתי שכל מה שחשבתי עליו הוא לא נכון. הוא לא יכול להתמודד עם שברון לב. לא יכול להמשיך הלאה. נכון היא שברה לך את הלב, אבל זאת לא סיבה להישבר, ולהפסיק, ולחשוב שכולן כאלה, ולבכות על זה, ולחשוב שאין דבר כזה אהבה. ואולי אולי הוא נראה חזק מבחוץ, אבל פה הבנתי שהוא כל כך חלש מבפנים. והפסקתי להעריץ אותו.
תמיד חשבתי שמישהו שאני ארצה להיות איתו יהיה מישהו שאני אעריץ מישהו שאני אסתכל עליו כל פעם מחדש ואגיד "וואו", הוא מדהים אותי. ועד הרגע הזה הוא היה כזה בשבילי, מישהו להעריץ. וברגע שהפסקתי זה נהיה יותר קל.
הוא גרם לשנינו להתקרב כל כך להיות במצב מדהים ביחד, שלושה ימים הכי טובים שהיו לי , לפחות השנה, ואז יום אחרי פשוט בלי כל סיבה, ובלי התראה מוקדמת הוא הכחיש את זה שאנחנו קרובים אפילו ברמת ידידות, כמו שאמרתי הוא יתרחק ממך ברגע שתתקרבו. ויום אחרי ובמשך 20 יום התנהגנו אחד לשני כאילו רבנו ממש אבל זה לא באמת קרה.
הכי קשה בלהפסיק לאהוב מישהו זה השלב הזה שאתה צריך להפוך את החשיבה שלך במוח בנוגע למשהו. קל להגיד "פשוט תפסיק לחשוב ככה וזהו" אבל קשה לישם. אבל ברגע שאתה מצליח זה משנה הכל. מתישהו הבנתי שאני צריכה לא רק לשנות את החשיבה אלה גם להתמודד ישירות עם הכאב. כל הזמן הזה היה לי עצוב להסתכל עלי ולהיות בסביבתו אבל לא באמת ירדו לי דמעות. אז הייתי צריכה לגרום לזה. כל אחד מתמודד עם כאב אחרת. ואני מתמודדת עם כאב בעזרת שירים הם הכי עוזרים לי להרגיש את הכאב עצמו. בחרתי שיר שימחיש הכי קרוב את מה שאני מרגישה ויהיה עצוב מספיק. שמעתי אותו שוב ושוב ושוב, ובנוסף כתבתי לו מכתב, מכתב של מה שהרגשתי באותו רגע, אמרתי על הכאב והתסכול והכעס והשנאה שאני מרגישה, תוך כדי שהקשבתי לשיר וגרמתי לעצמי סוף סוף לבכות עליו. ולא אני לא מזוכיסטית פשוט הייתי חייבת סוף סוף להתמודד עם הכאב הזה. ופעם ראשונה שבאמת בכיתי עליו ומכל הלב חחחח(אירוני). שרפתי את המכתב בסוף. וזאת הייתה הפעם האחרונה שהקשבתי לשיר הזה. הקדשתי אותו לתקופה הזאת, ובעוד כמה שנים אני אקשיב לו ואזכר בתקופה הזאת. זהו פה התחלנו בערך את ה20 יום האלו. ובסופם בא השלב האהוב עליי כמו שאמרתי "סגירת מעגל" דבר ראשון נפטרתי מהאגו כשראיתי אותו שוב בפגישות משותפות עם חברים, כבר התנהגתי אליו כמו פעם, החזרתי את הידידות שלנו קראתי לשלב הזה כולו "להחזיר את החברות" בשלב השני, לא זוכרת כתבתי לו משהו בטח ברכה לאיזה משהו שהיה לו, השקעתי. ובשלב השלישי פשוט הצלחתי להסתכל לו בעיניים ולהבין שאני לא מרגישה אליו כלום, ולהגיד לעצמי בלב שהוא פגע בי ולהבין שממש לו אכפת לי כבר ממנו. הכי הכי חשוב להבין שאני יותר בחיים לא אצליח לסמוך עליו אחרי שהתמודדתי עם זה. כי להבין שאתה לא יכול לסמוך על מישהו שסמכת היה הכי קשה בשבילי. יותר קשה מלהפסיק לאהוב.
והפוסט הזה הוא סוף סגירת המעגל שלי. לשפוך את הכל, להיזכר, ולסגור את זה יפה. כי "סגירת מעגל" זה כשאתה חוזר לזה ומסיים את זה בצורה יפה, ומשנה את הגישה שלך למה שכבר קרה. אז יקרים שלי, אני רוצה לומר שלהפסיק לאהוב מישהו ולחשוב עליו כל היום זה קשה, קשה מאוד, אבל אפשרי גם אם אתם חושבים אחרת. פשוט תפסיקו לחשוב איך שאתם חושבים. אולי זה לא קל אבל קדימה יש בפניכם דרך ארוכה. בנוסך חייבת לומר שנראה לי שזה הפוסט הכי ארוך שהיה לי. כי אמרתי הכל.
פה סיימתי את דבריי.
מרגישה משוחחרת ומוכנה סופית להתחיל לרוץ הלאה ! בהצלחה !
| |
הישן והטוב
מכירים את זה שיש שיר שנדלקתם עליו, ואתם חורשים עליו הרבה, עד שבסוף הוא כבר נמאס עליכם וסתם נמצא שם בנגן המוזיקה. אתם עוברים ברשימה ורואים אותו, אבל כנראה לא תשמעו הרבה. אבל לא תמחקו כי זה כמו הדברים הישנים והטובים האלה, שכנראה צריכים להישאר שם כדי שנזכור אותם. לפחות קצת.
אז יש לי תאוריה. כמו עם השירים. זה מה שקורה לנו במציאות.
לפעמים אנחנו נתפסים במישהו או משהו, בין אם זה מישהו חדש שהכרנו או גילינו אותו מחדש רק עכשיו. אנחנו חורשים ומתעסקים כל היום רק בו. עד שרגע אחד פשוט נימאס .. זה כבר לא זה.
הוא ישאר שם אבל רק כעוד משהו שיקרא "הישן והטוב" רק מזכרת למשהו טוב שהיה. ולא יותר מזה.
כרגיל כמו שכבר כתבתי בכמה כתבות ישנות. כן מה שאני אומרת הוא ציני, אבל בסך הכל נכון.
הוא יהיה בסביבה. אתם תראו אותו אולי לעיתים קרובות. אבל הוא כבר לא יהיה כלום. כבר לא יהיה חשק "להאזין לו" שוב. אבל גם יהיה קשה למחוק אותו מהזכרון...
| |
על לסמוך על אנשים וכאלה...
זהו ... אני הגעתי למסקנה שנמאס לי לא לסמוך על אף אחד.
זה כבר פשוט עצב. אנשים מספרים על הבעיות האישיות שלהם,
פותחים בפני את הלב, סומכים עליי, ואני יודעת שאני כספת ולא אספר.
אני יודעת שזה מוצדק שהם סומכים עליי.
אבל אני יושבת ומקשיבה ומקשיבה ומקשיבה וגם אני רוצה לומר,
גם אני רוצה לספר, לפתוח את הלב,
ואז שנייה לפני שאני באה להגיד שגם לי היה קשה אולי אפילו יותר..
אני נעצרת וחושבת לעצמי שאני לא מצליחה להגיד כלום,
כי אני פשוט לא סומכת על אף אחד מספיק כדי לספר לו על אפילו חלק קטן ממני.
וזה כבר יותר מידי.
פשוט אני כמעט כל יום מקבלת הוחכה מחדש שאי אפשר לסמוך על אף אחד,
שכל אחד בסופו של דבר יתקע לך סכין בגב, וזה תמיד קורה.
או שזאת רק אני שכל כך מחכה לזה ומחפשת את זה כל הזמן ובגלל זה נדפקת כל כך.
אז עכשיו אני כבר בחיפוש "קורבנות" או יותר נכון בני אדם!!
שאני יוכל לסמוך עליהם לספר להם משהו קטן ואישי.
אפילו סתם כדי להוכיח לעצמי שאני כן יכולה להיפתח לפחות קצת.
כי אני מרגישה שהסגירות הזאת בתוך עצמי,
והפחד מלסמוך על אנשים פשוט הורגת אותי כבר מבפנים ומעציבה אותי.
כן גם אני רוצה כמו האנשים האלו ששופכים בפני את הלב לסמוך על מישהו.
גם לי מגיע!!
גם תורי צריך לבוא.
ואני רוצה לספר לכם שזהו תהליך לא כל כך פשוט..
זה כרוך בעבודה קשה על עצמך. שבסופו של דבר רוב הסיכויים שתשתלם.
לפחות אם פעם הבאה אני אתאכזב ממישהו אני אדע שזה בגלל שסמכתי עליו
ולא בגלל שאפילו לא סמכתי אבל בכל זאת התאכזבתי.
אוףף מסובך לי מאוד...
| |
אוף די נמאס לי באמת דיי אוףףף ואין לי באמת נושא... פשוט אני נראה לי הבנתי שבגלל שבאמת אין לי אמון באנשים ואני לא סומכת על אף אחד אז פעםבכמה זמן אחד המקומות היחידים שאני באמת יכולה להגיד את מה שאני חושבת לעצמי זה כאן. אוףף אני מרגישה בדיכאון, חסרת מצב רוח. כאילו הכל נמאס, אין חשק לכלום, אין שמחה בעיניים, חוסר בטחון. פשוט תקופה מעצבנת נורא שאני לא מוצאת את היציאה ממנה. הוא פגע בי. היא אחת היחידות שאני סומכת עליה, ואני בכל זאת מצפה ממנה לסכין בגב. שלדעתי אני אקבל אותו בקרוב ואז באמת המצב יהיה קשה.כי אם היא תתקע לי סכין כבר לא יהיה לי גרם של אמון באנששים. איזה תקופה רעה. הכל מתפקשש, הכל מתהפך,הכל מרגיש רע!למה אני כלכך מתקשה פשוט לעזוב הכל לברוח?! להפסיק את המרדף הזה עם עצמי! לנוח!
ממה אני כל כך מפחדת? מרגע אחד שבו אני אפספס משהו מעניין?. גם ככה אני יותר ויותר נהנית לי מהרגעים של עצמי. בקיצור חופש! אבל מהכל! אוף!
| |
׳³ֲ³׳’ג‚¬ֲ׳³ֲ³׳’ג‚¬ג€׳³ֲ³׳’ג‚¬ֲ¢׳³ֲ³׳’ג‚¬ֲ׳³ֲ³ײ²ֲ© ׳³ֲ³׳’ג‚¬ֲ׳³ֲ³ײ²ֲ§׳³ֲ³׳’ג‚¬ֲ¢׳³ֲ³׳’ג‚¬ֲ׳³ֲ³ײ²ֲ (3/2015) ׳³ֲ³׳’ג‚¬ֲ׳³ֲ³׳’ג‚¬ג€׳³ֲ³׳’ג‚¬ֲ¢׳³ֲ³׳’ג‚¬ֲ׳³ֲ³ײ²ֲ© ׳³ֲ³׳’ג‚¬ֲ׳³ֲ³׳’ג‚¬ֻ׳³ֲ³ײ²ֲ (7/2015) |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
liat_adler