מי לא אוהב גוזלים? צהובים וחמודים ופשוט פוצ'י מוצ'י. אני מת עליהם. אני יכול לשחק איתם שעות, ללטף את פלומת הנוצות הדקה בעדינות.

הבעיה היא שבאיזשהו זמן זה מתחיל לשעמם, אז אני מלטף טיפה ומיד מורט חלק מהנוצות. נותן להם לצווח וצוחק. וחוזר ללטף אותם, עד שהם מחזירים את האמון בי, ואז שוב.

אחרי שביליתי ככה עם הגוזלים החמודים שלי כמה שעות, לקחתי פלטה חשמלית ושמתי כלוב ברזל עליה. אל תוך הכלוב דחפתי את הגוזלים החמודים. הם עמדו שם וצייצו ועיניהם החמודות פשוט דרשו ממני חיבוק חם ואוהב.

התחלתי לחמם את הפלטה. בהתחלה על חום מועט. הגוזלים לא אהבו את זה, אבל הציוצים שלהם עדיין לא צבטו לי את הלב, אז הגברתי את החום ל150 מעלות.

אי אפשר לתאר במילים את הסבל של הגוזלים, איך העיניים שלהם נראו מתחננות אלי "די, בבקשה די", אבל הדבר היחיד שהצלחתי לעשות זה להגביר את החום למקסימום ולצפות בהם נמוגים.

החום היה כל כך גבוה, שהנוצות שלהם התחילו להנמס, ואפשר היה לראות את העור שלהם הופך לחום. אחרי כמעט שעה של ציוצים, היה שקט, הם נשכבו על הפלטה והתחילו להיות יותר ויותר שחורים.

התחלתי להתלבט בתוכי, למה אני כל כך אכזרי? למה עשיתי את הדבר הנוראי הזה? אבל אז נעשתי רעב, ולקחתי מזלג וסכין והתחלתי לחתוך את גופות הגוזלים. היה מאוד יבש, אבל קצת מלח ופפריקה הפכו את זה לטעים. זה היה כמו תפוצ'יפס עוף.

אין ארגון שאני מעריך יותר מאשר את ארגוני העזרה לבעלי חיים. מציאה של כלבים וחתולים נטושים ודאגה להם. למצוא לכל אחד ואחד מהם חבר פוטנציאלי לחיים, מישהו שיהיה להם בית תומך ואוהב שמלא בחום. הרבה חום.

אז הלכתי לשלושה ארגונים שונים ודאגתי לקבל מכל אחד חתול. בחרתי את החתולים המסכנים ביותר והעזובים ביותר, אלו שהיו כחושים ורזים וזעקו למישהו שיאהב אותם.

הבאתי אותם לביתי, והאכלתי אותם בקערה גדושה באוכל לחתולים ואפילו פתחתי עבורם כמה פחיות טונה. נהנתי לראות אותם שבעים ומרוצים.

לקראת הערב כשישבתי על המחשב החתול הג'ינג'י הרזה קפץ על הרגליים שלי והתישב עליי. הרמתי אותו בעדינות על הידיים השלובות שלי, לכיוון המטבח. הוא הרגיש כל כך חם ונעים בידיים שלי, הנחתי אותו על השיש הקר. הוא התמתח והתישב שם. זה היה הסימן שלי לפתוח את המגירה העליונה ולשלוף משם סכין קצבים ולכרות לו את הזנב. הוא התנפל עלי והחל לשרוט אותי, השלכתי אותו מעלי, הוא נחלש מאיבוד הדם. הכיתי אותו כמה פעמים עם סיר מלוכלך שהיה בכיור שלי, עד שהוא איבד את ההכרה לחלוטין.

לקחתי את סכין הקצבים והתחלתי לכרות לו את הרגליים אחת אחת. לצערי הרב הוא מת מאיבוד דם אחרי הרגל השנייה. חבל. היה לי הרבה חום לתת. טוב שיש חתולים נוספים.

קרעתי את העור מהרגליים עם פומפייה. מהר מאוד היא התמלאה בדם ופרווה, אבל הרגליים נשארו כמעט חסרי פרווה לחלוטין. שמתי את הרגליים בטוסטר אובן קטן שהיה לי ובישלתי אותם כשעה וחצי על חום של 180 מעלות. בינתיים חיממתי תנור ל200 מעלות.

בינתיים, מצאתי חתול שחור עם כתם לבן על החזה שישב על הספה שלי בסלון. התחככתי בו ושמעתי אותו מגרגר. אהבתי את ההרגשה של זה על הידיים שלי שליטפו אותו בעדינות. הרמתי אותו לכיוון המטבח.

הנחתי אותו על השיש שהיה כעת מלא בדם וחלקי עור ופרווה. בעטתי את שאריות החתול הג'ינג'י לצד. החתול השחור לבן הבין את העסק וניסה לברוח. אילו יצורים חכמים אלו, תמיד מפתיע אותי מחדש.

נאלצתי להצמיד אותו בכוח אל השיש. לקחתי את הסכין ולא בזבזתי זמן, התחלתי עם רגל אחת הפעם. היללה שלו הייתה מחרישת אזניים. זה היה בלתי נסבל. הוא דימם ונחלש, אבל לא מספיק בשביל למות. טוב שכך. קשרתי אותו עם קולר ורצועה לאחד מארונות המטבח. קירבתי אליו את גופת החתול הג'ינג'י שהייתה רק ראש וגוף, והצמדתי אותה אליו. גם חתולים יכולים להכנס לטראומה, אני מניח שזו אחת הדרכים להשיג זאת.

החתול הנותר היה מנומר, ולא הצלחתי למצוא אותו כשיצאתי מהמטבח. הניחוש שלי שהוא שמע את המאורעות הקודמים והתחבא. אני לא אוהב שמתחבאים, ככה מעכבים את התוכניות יותר ממה שצריך. החתול לא הבין שאני רק רוצה לתת לו חום. חתולים אוהבים חום.

הוא התחבא באחד מארונות האחסון שלי. לקחתי אותו בכוח, הוא התפתל ושרט אותי. לא הפריע לי יותר מדי. הידיים שלי כבר היו מלאות צלקות מהפעם האחרונה שעשיתי את זה. קשרתי את כפות הרגליים שלו וירדתי לחנייה. הצבתי אותו בדיוק מתחת לגלגלים הקדמיות של המכונית שלי. צחקתי עם עצמי "אז ככה מכינים את האוכל במקדונלדס" הפעלתי את הגז. נסעתי הלוך ושוב כדי לוודא שכל הגוף שלו השתטח לחלוטין.

הפרצוף שלו היה מרוח לחלוטין על הריצפה. מרוב איברים פנימיים ודם לא יכלו לראות את החבלים בהם קשרתי אותו. לקחתי שפכטל וגרפתי איתו את החתול הדרוס אל תוך שקית סופר. חזרתי לדירה שלי, דחפתי את היד החשופה שלי אל השקית והוצאתי את שאריות החתול המדממות ודחפתי אותן אל תוך המיקרוגל. זה הרגיש כמו לגעת בבצק רטוב. לא ידעתי ממה נהנתי יותר, ללטף אותו או להכניס אותו למיקרוגל.

החתול השחור לבן עוד ישב שם עם שלושת הרגליים שלו, מדמם ובקושי זז, מילל לעזרה אבל אף אחד לא שומע אותו. הרמתי אותו. ליטפתי אותו וניסיתי להחזיר את הבטחון האבוד שלו בי. זה לא כל כך עבד. אחרי כרבע שעה נכנעתי. פתחתי את דלת התנור שלי שכבר התחמם, ודחפתי אותו לבפנים. מדהים איך הוא פתאום מצא אנרגיה חדשה כדי להאבק לצאת מהתנור הרותח. אחרי זמן מסוים, הוא התחיל להעלות באש. הציפורניים שלו שרטו את התנור שלי בנסיון לצאת. זה היה משעשע.

בינתיים במיקרו גל, שאריות החתול הדרוס התחילו למלא את המיקרוגל לחלוטין. הפסקתי את פעולתו, והוצאתי עם כף גדולה את עיסת החתול השרופה אל תוך צלחת, בינתיים רגלי החתול הג'ינג'י כבר היו מוכנות. הוספתי אותך לצלחת. וחיכיתי שהחתול שחור לבן האפוי יתקרר כדי שיהיה אפשר לאכול אותו. מרחתי עליהם מיונז ופיזרתי פרמזן.

לא היה לזה טעם של מקדונלדס.

אז התחלתי להתנדב בארגון שעוזר לניצולי שואה. בעיקרון, צריך לבוא אליהם לבית כמה ימים בשבוע ולעזור להם לנקות ולעשות קניות וסתם לארח להם חברה. אלא שלי היו כמה מטרות אחרות.

ניצולת השואה שלי הייתה אינה, בערך בת 80, שאיבדה את רוב היכולות המוטורויות שלה. היא עדיין יכלה ללכת עם הליכון אבל איבדה את היכולת לדבר והשמיעה שלה כבדה. רוב התקשורת בינינו הייתה בהינהונים ובהבעות פנים הדדיות.

הלכנו יחד לשוק והיא הצביעה על דברים שהיא רוצה לקנות. הכל כמובן מקצבת הנכות שלה. באיזשהו שלב עבר לידינו קבצן שהציע לנו לקנות מכונת גילוח ב20 שקל. היא לא אהבה את הרעיון אבל קניתי בכל זאת. פניה היו עצבניים והיא ניסתה לסמן לי עם הידיים שלא הייתי צריך לקנות זאת.

חזרנו לבית שלה וסידרתי את הקניות במקרר ובארונות. היא עדיין הייתה עצבנית עלי, לא מסוגלת להסתכל לי בעיניים ונזפה כל פעם שניסיתי לדבר איתה. אמרתי לה שזה בשביל לעזור לעני והמסכן היה קבצן וקניתי את זה רק כי ריחמתי עליו. באיזשהו שלב ההצגות התמימות שלי עבדו עליה והיא הסכימה לסלוח לי. כאות תודה לסליחתה הכנתי לה את התה מרווה האהוב עליה והגנבתי לתוכו כדור זנקס. אחרי בערך חצי שעה היא הייתה מנומנמת מספיק כדי להרדם. הרמתי אותה אל המיטה, הפשטתי אותה לחלוטין. לקחתי קצף גילוח ומרחתי על הכוס הזקן שלה. לקחתי את מכונת הגילוח והתחלתי לגלח לה את המפשעה. אני לא יודע אם היא התעוררה תוך כדי, לא שמתי לב, בכל מקרה היא כנראה חשבה שהיא בסיוט. כמה מעט היא ידעה.

נשארו לה חתכים קטנים ממכונת הגילוח [היא לא נועדה לגלח את האזורים האלה] וטיפה אזורים שעירים, כדי להדגיש את הפתטיות שלה. לקחתי חיתול למבוגרים שהיה לה בארון וחיתלתי אותה. הרמתי אותה שוב והושבתי אותה בכיסא מול מראה גדולה. היא התחילה להתעורר, כנראה היה קשה לה להאמין שזה מציאותי, כי היא התחילה לדמוע. חייכתי ואז ראיתי את ה-מבט. אותו מבט שעושים אנשים כשהם מגלים שאדם שהם חשבו לאדם נורמאלי ואף נחמד הוא בעצם פסיכי גמור והולך לעשות להם דברים שלא נתפסים על הדעת.

קשרתי אותה לכיסא וראיתי אותה מנסה להאנח ולצעוק לעזרה כשהיא לא מצליחה להוציא מילה מהפה. היא התפתלה בכיסא והתחילה לדמוע. הסתכלתי לה בעיניים. לקחתי עם האצבע שלה דמעה וליקקתי אותה. הפעלתי בפלאפון את השיר justin timberlake – pusher love girl. הרגשתי שהוא יתאים לאווירה.

http://youtu.be/tgUCelKKqgo

לקחתי מקצף הגילוח והתחלתי למרוח לה על הראש. היא לא הפסיקה לבכות בזמן שמכונת הגילוח רעשה ועבדה על לגלח לה את השיער הצבוע שלה. באיזשהו שלב נשארו רק קצוות שיער קטנות וכל השאר היה מגולח לחלוטין. היא ניסתה להביט מטה כדי לא לראות את עצמה במראה שמולה. הרמתי לה את הראש והכרחתי אותה להסתכל. במבט שלה היא הסתכלה עלי וכאילו התחננה בפני שאפסיק. התקרבתי לאוזן שלה ולחשתי "אני אשלים את עבודת הגרמנים".

הלכתי למטבח. לקחתי 3 כוסות וניפצתי אותן בסביבת הכיסא שהיא ישבה עליו. פשטתי לה את נעלי הבית מהרגליים. דרכתי עם הנעליים הכבדות שלי על הזכוכיות עד שהן יהיו דקות דקות. שחררתי אותה מהכיסא והבאתי לה את ההליכון. אם היא תנסה לרדת מהכיסא הרגליים הזקנות שלה יתמלאו בשברי זכוכיות.

הלכתי משם ונתתי לה להתלבט לבד. הבא אחרי במשמרת היה צריך לבוא רק 6 שעות אח"כ, אני מקווה שלא היה לה משעמם.