הקדמה:

לצערי הרב הייתי בהליכים משפטיים כבדים לאור כמה מהדברים שביצעתי, אז לא יכלתי לעדכן. אני מקווה שעכשיו אני אחזור לעדכן כמו בעבר למרות שאני עדיין עסוק עד מעל לצוואר

תמיד עניין אותי לראות איך בני אדם מגיבים כשמסירים להם ציפורן לחלוטין. למזלי, לא התעניינתי לבד. הצלחתי למצוא מישהי מאזוכיסטית שהחליטה לעזור לי להתנסות בהוצאת ציפורניים.

כמו שרוב האנשים יודעים הציפורניים מחוברות מאוד חזק לאצבע וכיוון שמעולם לא התנסיתי בדבר כזה על בני אדם הייתי צריך לנסות כל מיני טכניקות שונות.

היא הגיעה לחדרי, לבושה בבגדי עבודה, כנראה מנחשת שהתעלול שלי עשוי להיות די מלוכלך.

הושבתי אותה על כיסא במבטבח

"מוכנה?”

"כן, מה תעשה?”

"אני אתחיל עם סכין יפנית, לחתוך בקווי הציפורן ואז לשלוף אותה דרך החתכים"

היא בלעה רוק

"מפחדת?”

"קצת"

"רוצה משככי כאבים?”

"זה יהרוס את הכיף"

לקחתי את הסכין היפנית שלי, והתחלתי עם האגודל. אחזתי בידה, מתחתי אותה כדי שיהיה לי קל לתפעל אותה.

עברתי על הצד הימני של האגודל במשיכה קלה של הסכין. זה לא היה מספיק. הפעלתי יותר כוח, הבחורה שחררה יללה קצרה. החתך לא היה מספיק עמוק, הייתי צריך להרחיב אותו. לקחתי סכין יפנית גדולה יותר וחדה יותר והתחלתי לחפור בפצע הפתוח בניסיון למצוא את תחילת הציפורן.

עברתי לחלק השמאלי של הציפורן. חתכתי רק עם הסכין הגדולה וחפרתי עמוק בתוך הפצע. הבחורה התחילה לבכות.

"להפסיק?”

"לא. זו סתם תגובה טבעית אנושית. אני מעבר לזה"

"מצויין"

דם התחיל ליזול ולהפריע לי, לקחתי נייר וניקיתי את היד. עכשיו היה הזמן לחלק התחתון של הציפורן. החלק הזה רגיש ביותר אבל גם קשיח יותר, התחלתי לפעול בכוח גדול יותר מאשר קודם, הרקמה הייתה קשה, הוצאתי את כל העור עד שהגעתי לחלק שהוא לא ציפורן. שוב ניקיתי את הדם. הייתי צריך לרכך את האזור כדי שיהיה לי קל יותר לשלוף את הציפורן. לקחתי מעט חומצה ושפכתי אותה על האזור. היא המיזה את הדם ואת חלקי העור מסביב לציפורן. לקחתי סכין יפנית והתחלתי מצד ימין של הציפורן לשלוף את הציפורן החוצה. זה הצליח. האגודל כולה הייתה כמעט חסרת עור לחלוטין בגלל החומצה ובלי האגודל היא נראתה כאילו שלפו אותה מסרט אימה.

הסתכלתי על הבחורה, פניה היו רטובות מדמעות וכמעט כל חולצתה הייתה אטובה לחלוטין מזעה. היא נשכה את שפתיה עד שאלו החלו לדמם.

"סיימתי, רוצה לראות?”

"כן"

היא חייכה כאילו עברה חוויה קשה אך מספקת. אהבתי את זה מאוד. חייכתי מרוצה.

"את רוצה משככי כאבים? תחבושת?”

"תחבושת כן, וקצת אלכוהול"

היא צרחה ככשפכתי על האגודל שלה את האלכוהול אבל נרגעה כשחבשתי אותה.

אכלנו ארוחת ערב יחדיו וראיתי אותה עדיין ממצמצת מכאבים כל כמה דקות. באיזשהו מקום זה חימם לי את הלב. הרגשה כמו כשנותנים ארוחת מלאכים לעני. הייתי מאוד מרוצה :]