אבסטרקט

בעוד אני חוזר לימים של שגרה אחרי תקופת בחינות מתישה בה לא מצאתי רגע אחד

של נחת לחפוז קל, שלא נדבר על דייט. פונה אליי א' ומציע לשדך לי בחור ממש "איכותי" בליגה אחרת,
בשונה לחלוטין מהשידוך הקודם שלו שהסתיים בשברון הלב הנוראי ביותר שחוויתי עד כה בחיי.

שנתיים עברו מאז הפרידה מנ' יימח שמו, ורק לאחרונה אני מרגיש שוב 
כיצד נבנת בי היכולת להיפתח ולתת את הרגש שלי לאדם אחר מחדש.

תהליך שיקום נפשי ארוך שיכול להתפורר ברגע מול האדיוט הבא שיחליט לשחק בי.  

א' החל מגרה את קצוות חושי מחשבתי בנוגע לבחור ע"י שיווק מסיבי דו-כיווני,
באותה העת בה מנסה למכור לי את "האיכותיות" שבו, מנסה לעשות זאת גם עבור הבחור מהצד השני כלפיי.
החלטתי לנקוט בצעד מקדים, ובמקום טלפון שבור ביני לבין א' לבין הבחור, פניתי אליו ישירות.

מהתכתבות קצרה כבר עברנו לשיחות טלפון זורמות, עם כימיה מעניינת, ללא שתיקות מביכות ברקע.
קבענו להיפגש לדייט, והחלטתי שאין מצב שאני נותן לבחור המקסים הזה לחמוק לי מבין האצבעות,
הלכתי על הצד הבוגר וכמה שיותר גברי שהצלחתי לחלץ ממני,
ולא בשביל לזייף את האופי שלי- אלא כי רציתי שהוא יכיר את "האני" האמיתי והרגיש שבי,
לפני שהוא נחשף לכל הקאבר ההומואי-ציני-מחורפן שיש בי, שבד"כ נועד לשמח יותר את הסובבים אותי מאשר אותי.

זרמנו על דייט מקורי בבית קפה, האומנם שתינו בירה.
דיברנו המון, חפרנו אחד לשני במוח על דברים שאין לי מושג איך הגענו לדבר עליהם במשך 3 שעות.
החל מטיולים, עבודה, לימודים, משפחה, חברים ועוד...
הולך מצוין, אני חש שיש כימיה טובה, מביט בקמטוטי החיוך שעל פניו ומוקסם,
מרגיש שיושב מולי בחור כל כך יפה מבפנים ומבחוץ- שיש בי היכולת לפתח אליו רגשות.
מדיי פעם מחליפים מעט ליטופי ידיים, אני לגמרי מאושר שהצלחתי להביא את עצמי
לתחושת ההתרגשות הזאת שוב אחרי כל כך הרבה זמן שלא הצלחתי להתלהב מבחור.

בדרך הבייתה ממשיכים לדסקס (אוכלים אחד לשני את הראש) ושומרים על חיוך תמידי דבילי,

הגענו אליי הבייתה, הוא עוצר את הרכב, והנה מגיע רגע האמת,
אני נועץ בו מבט ישיר לעיניים, מחייך
ואומר לו שנהנתי ממש ושהיה לי כיף, מחזיק לו את היד.
הוא אומר לי חזרה שגם לו היה מדהים לבלות איתי, מחבק
ולא מפסיק להחמיא לי על כמה שאני בחור מקסים- פה חשדתי...
ואז הוא גם הוסיף "אבל אני לא בטוח שאתה מה שאני מחפש,
קיבלתי רושם שאתה צעיר מדיי בשבילי, וניסיתי לומר זאת כבר לא' מראש,
אבל הוא התעקש שאנחנו מתאימים, אז הסכמתי לתת לזה הזדמנות"

והנה זה שוב, האכזבה הזאת מבחור שלרגע כבר חשבתי שהוא מדהים וקצת שונה.
שנתן לי להיפתח אליו כמו ששנתיים לא הייתי מסוגל, וברגע אחד קטף לי את הכל.

הותיר אותי המום ופגוע עם פלשבק כואב לנ'- שגרם לי להרגיש האדם האהוב בעולם ובבת אחת בלי שצפיתי שבר אותי לרסיסים. 

האומנם,

זה היה רק דייט ראשון, וכלום לא סופי, וכלום לא ידוע.

אבל החשש שלי מלהיפגע, רק הולך וחוסם אותי עם השנים וההקצאות שלי לחשיפת רגש, הולכות ואוזלות. 

נ.ב
סוריאליסטי למדיי לחשוב שבמהלך החפירה בבית הקפה דיברנו רבות על כתיבה.

אני אמרתי- שכתיבה באה אליי מתוך רגשות של כאב.

עם המעבר לעיר הגדולה

והציפייה לחיים סוערים של קלאבינג, סקס, ושאר ירקות.

לפעמים,

המעשים שלנו גובים מאיתנו מחיר,

שאפילו כשידענו אותו מראש, ואולי אף ציפינו לו,

מצאנו את עצמנו בכל זאת מופתעים מהתוצאה.

והחזרה לחיי רווקות,

מה שרבים הנמצאים במערכות יחסים ארוכות,

לעתים מייחלים לה,

במקרה שלי, הביאה איתה תוצאות מגוונות.

שאני מביט בהן כחיוביות, אך בעלות השלכות.

נקרא לזה "מחיר היופי"

מתוך הכאב, באו התוצרים:

החשק העז לכתיבה/פורקן של תיסכולים,

וגילוי נרחב מחדש של עצמי-שכבר חשבתי שאיבדתי אותו ממזמן,

הביא אותי לגלות מחדש את יכולות ההתבטאות שלי בכתב,

שהפתיעו אותי עד כדי מחשבה לוותר על לימודי כלכלה לטובת לימודי תקשורת ועיתונאות.

ואישיות חדשה שצמחה מתוכי לאחרונה,

שעדיין אני תוהה, אם הייתי מייחל לה לפני כן, לפני שנכוותי.

הבוק תמונות הנועז שעשיתי בחור נידח בתל אביב, אצל צלם חובבן מפוקפק, באישון לילה

שהיווה סוג של התגשמות חלום ילדות (הבוק-לא הסיטואציה), וסיפק לי אושר פנימי וחיוך.

שאומנם גם עבור אנשים מסוימים, הציג אותי אולי כאובייקט מיני בלבד,

וגרם לאנשים להתעלם מהאדם הכואב שנמצא מאחורי הסטילס.

בצירוף של אימונים מסיביים במכון, בניסיון למלא חלל ריק שנוצר בתוכי,

שלבסוף הביאו לתוצאות מואצות של גוף חטוב במס' חודשים ספורים.

כשמנגד, 

עדיין קיימת לה הבדידות,

זאת ששנאתי תמיד.

החודשים האחרונים רק הזכירו לי עד כמה אני אדם זוגי,

לא תלותי, ולא בעל אינטרסים, אלא פשוט כזה שחייב שיחבקו אותו בלילה.

ומעבר לצורך העז בבן זוג חם, תומך ואוהב.

אני גם זקוק לקהל כזה, לחברים כאלה.

שיבינו, ולא יקחו אותי כמובן מאליו.

ליל שבת סתמי,

אני מוצא עצמי בהרגל נלוז שפיתחתי לאחרונה,

מצ'וטט לחינם באפליקציות הזיונים המוכרות, מחפש...

למעשה,

לא יודע בעצם מה אני מחפש

ולמה לחפש את זה שם.

ועונה לכל אחד ששואל "אני זורם...", אבל האמת

לא רוצה סקס, לא כזה שאין בו משמעות.

כי כאלה, יש בשפע,

מבט אחד על התמונות שלי (עם בגדים)-

והם כבר מסמסים לי תמונה של הזין שלהם בצמוד לפחית רד-בול לצורך השוואה.

ואני לתומי, נבהל, נרתע.

ותוהה אם זה מחיר היופי שלי.

המסך מציג אותי רק כ "אובייקט", ללא אישיות, וללא תוכן.

וכל פאסיבית אחרת שאני מכיר בקהילה הזאת,

כבר הייתה "עפה על המציאה", לא משנה בכלל איך הפרצוף של ה"אק" נראה,

תמיד אפשר לדמיין שיש לו שקית נייר על הראש!

אז כן, 

זה מחמיא במובן מסויים שרוצים אותי, שנמשכים אליי,

כל אחד יוחמא מהתחושה הזאת.

אבל אני תמיד חייב להיות שונה,

מכל מכלול אפשרי, אני אהיה האאוט-סיידר.

לא סטרייט, אלא הומו.

ולא רק הומו, אלא גם כזה שלא מחפש רק סקס כמו הרוב.

אז אני מנתח, כהרגלי,

לא מותיר לעצמי להשתחרר, להזדיין ולהינות,

לא מצליח להביא את עצמי למקום הכל כך חסר רגש הזה.

ומבין שהם לא רוצים אותי,

אלא את הגוף שלי.

ואני,

אני רק רוצה את אותו אביר על הסוס הלבן,

אותו אחד מהאגדות של כל הילדות,

את זה שיחבק אותי בלילה,

לא רוצה לישון לבד.

מצאתי,

אומנם לא את האביר.

אבל מבין עשרות הבולבולים שנזרקו לי על המסך,

עוד אחד כמוני,

שלא רוצה סקס כרגע, נראה טוב, בודד

שרק רוצה חיבוק ללילה.

נפגשנו, מעט דיברנו, התנשקנו, התפשטנו, והלכנו לישון.

הוא הניח את ידו עליי, על המותן, וחיבק.

התכרבלנו, כפיות, צמוד מאחוריי,

והנה, זה מה שביקשתי, מה שהייתי צריך.

מעין סוג של תחושת ביטחון,

אבל לא היה צריך יותר מכמה שניות בשביל להבין,

שאני אומנם שם פיזית, אבל נפשית-במקום אחר לגמרי.

זה לא הוא- זה לא אמיתי,

זה לא החיבוק הנכון, זה לא הבנאדם הנכון,

המגע, הוא זר

ולא כל כך נעים 

החיבוק הזה שייך למישהו אחר שכבר לא איתי.

אני כבר לא כל כך בטוח,

לא הצלחתי להירדם, תחושת אי-נוחות.

השעה 3 לפנות בוקר ופתאום אני קולט- פאק!

אני אפילו לא יודע איך קוראים לו.

המזגן פעל,

המצעים היו מבד סינטטי כמו שקית סופר-מרקט,

שני גברים שסובלים מגלי-חום, ועד מהרה,

אני מגלה שהמזגן לא עומד בקצב.

אני מזיע, נדבק לסדינים

ואני אפילו לא מסוגל לגעת בו כי אני נדבק גם אליו.

אני חש את החום בינינו,

אבל זה לא החום שחיפשתי...

ואז,

הפסקת חשמל.

זה היה לילה קשה...

אחד מבין רבים ובודדים לאחרונה, שבהם אני תוהה

האם החוויות החיוביות שקרו לי שוות את כל הכאב הזה..?

או שהייתי מעדיף שכל ה 8 חודשים האחרונים מחיי ימחקו לחלוטין.

כך או כך, 

המציאות היא שהכל כבר קרה,

ומכאן, אפשר רק לקחת את זה, לרתום את זה,

ולנסות לקדם את זה עוד, לטובתי.

להפסיק לחפש, לשאוף ליותר,

להשתחרר קצת,

אבל לא בכל מחיר!

אנשים יצאו ויכנסו מהחיים שלנו כל הזמן,

חלקם רק לרגע, 

וחלקם ישארו שם יותר זמן מאחרים.

הם יבואו ברוח טובה, או ברוח סערה.

זוהי צומת דרכים של נשמות שנמצאות במסלול התנגשות אין סופי,

והן לא מפסיקות להתחכך, ללטף, לחבק, לדגדג, ולהשתפשף אחת בשנייה.

תחצו בזהירות :)