לפעמים,
המעשים שלנו גובים מאיתנו מחיר,
שאפילו כשידענו אותו מראש, ואולי אף ציפינו לו,
מצאנו את עצמנו בכל זאת מופתעים מהתוצאה.
והחזרה לחיי רווקות,
מה שרבים הנמצאים במערכות יחסים ארוכות,
לעתים מייחלים לה,
במקרה שלי, הביאה איתה תוצאות מגוונות.
שאני מביט בהן כחיוביות, אך בעלות השלכות.
נקרא לזה "מחיר היופי"
מתוך הכאב, באו התוצרים:
החשק העז לכתיבה/פורקן של תיסכולים,
וגילוי נרחב מחדש של עצמי-שכבר חשבתי שאיבדתי אותו ממזמן,
הביא אותי לגלות מחדש את יכולות ההתבטאות שלי בכתב,
שהפתיעו אותי עד כדי מחשבה לוותר על לימודי כלכלה לטובת לימודי תקשורת ועיתונאות.
ואישיות חדשה שצמחה מתוכי לאחרונה,
שעדיין אני תוהה, אם הייתי מייחל לה לפני כן, לפני שנכוותי.
הבוק תמונות הנועז שעשיתי בחור נידח בתל אביב, אצל צלם חובבן מפוקפק, באישון לילה
שהיווה סוג של התגשמות חלום ילדות (הבוק-לא הסיטואציה), וסיפק לי אושר פנימי וחיוך.
שאומנם גם עבור אנשים מסוימים, הציג אותי אולי כאובייקט מיני בלבד,
וגרם לאנשים להתעלם מהאדם הכואב שנמצא מאחורי הסטילס.
בצירוף של אימונים מסיביים במכון, בניסיון למלא חלל ריק שנוצר בתוכי,
שלבסוף הביאו לתוצאות מואצות של גוף חטוב במס' חודשים ספורים.
כשמנגד,
עדיין קיימת לה הבדידות,
זאת ששנאתי תמיד.
החודשים האחרונים רק הזכירו לי עד כמה אני אדם זוגי,
לא תלותי, ולא בעל אינטרסים, אלא פשוט כזה שחייב שיחבקו אותו בלילה.
ומעבר לצורך העז בבן זוג חם, תומך ואוהב.
אני גם זקוק לקהל כזה, לחברים כאלה.
שיבינו, ולא יקחו אותי כמובן מאליו.
ליל שבת סתמי,
אני מוצא עצמי בהרגל נלוז שפיתחתי לאחרונה,
מצ'וטט לחינם באפליקציות הזיונים המוכרות, מחפש...
למעשה,
לא יודע בעצם מה אני מחפש
ולמה לחפש את זה שם.
ועונה לכל אחד ששואל "אני זורם...", אבל האמת
לא רוצה סקס, לא כזה שאין בו משמעות.
כי כאלה, יש בשפע,
מבט אחד על התמונות שלי (עם בגדים)-
והם כבר מסמסים לי תמונה של הזין שלהם בצמוד לפחית רד-בול לצורך השוואה.
ואני לתומי, נבהל, נרתע.
ותוהה אם זה מחיר היופי שלי.
המסך מציג אותי רק כ "אובייקט", ללא אישיות, וללא תוכן.
וכל פאסיבית אחרת שאני מכיר בקהילה הזאת,
כבר הייתה "עפה על המציאה", לא משנה בכלל איך הפרצוף של ה"אק" נראה,
תמיד אפשר לדמיין שיש לו שקית נייר על הראש!
אז כן,
זה מחמיא במובן מסויים שרוצים אותי, שנמשכים אליי,
כל אחד יוחמא מהתחושה הזאת.
אבל אני תמיד חייב להיות שונה,
מכל מכלול אפשרי, אני אהיה האאוט-סיידר.
לא סטרייט, אלא הומו.
ולא רק הומו, אלא גם כזה שלא מחפש רק סקס כמו הרוב.
אז אני מנתח, כהרגלי,
לא מותיר לעצמי להשתחרר, להזדיין ולהינות,
לא מצליח להביא את עצמי למקום הכל כך חסר רגש הזה.
ומבין שהם לא רוצים אותי,
אלא את הגוף שלי.
ואני,
אני רק רוצה את אותו אביר על הסוס הלבן,
אותו אחד מהאגדות של כל הילדות,
את זה שיחבק אותי בלילה,
לא רוצה לישון לבד.
מצאתי,
אומנם לא את האביר.
אבל מבין עשרות הבולבולים שנזרקו לי על המסך,
עוד אחד כמוני,
שלא רוצה סקס כרגע, נראה טוב, בודד
שרק רוצה חיבוק ללילה.
נפגשנו, מעט דיברנו, התנשקנו, התפשטנו, והלכנו לישון.
הוא הניח את ידו עליי, על המותן, וחיבק.
התכרבלנו, כפיות, צמוד מאחוריי,
והנה, זה מה שביקשתי, מה שהייתי צריך.
מעין סוג של תחושת ביטחון,
אבל לא היה צריך יותר מכמה שניות בשביל להבין,
שאני אומנם שם פיזית, אבל נפשית-במקום אחר לגמרי.
זה לא הוא- זה לא אמיתי,
זה לא החיבוק הנכון, זה לא הבנאדם הנכון,
המגע, הוא זר
ולא כל כך נעים
החיבוק הזה שייך למישהו אחר שכבר לא איתי.
אני כבר לא כל כך בטוח,
לא הצלחתי להירדם, תחושת אי-נוחות.
השעה 3 לפנות בוקר ופתאום אני קולט- פאק!
אני אפילו לא יודע איך קוראים לו.
המזגן פעל,
המצעים היו מבד סינטטי כמו שקית סופר-מרקט,
שני גברים שסובלים מגלי-חום, ועד מהרה,
אני מגלה שהמזגן לא עומד בקצב.
אני מזיע, נדבק לסדינים
ואני אפילו לא מסוגל לגעת בו כי אני נדבק גם אליו.
אני חש את החום בינינו,
אבל זה לא החום שחיפשתי...
ואז,
הפסקת חשמל.
זה היה לילה קשה...
אחד מבין רבים ובודדים לאחרונה, שבהם אני תוהה
האם החוויות החיוביות שקרו לי שוות את כל הכאב הזה..?
או שהייתי מעדיף שכל ה 8 חודשים האחרונים מחיי ימחקו לחלוטין.
כך או כך,
המציאות היא שהכל כבר קרה,
ומכאן, אפשר רק לקחת את זה, לרתום את זה,
ולנסות לקדם את זה עוד, לטובתי.
להפסיק לחפש, לשאוף ליותר,
להשתחרר קצת,
אבל לא בכל מחיר!
אנשים יצאו ויכנסו מהחיים שלנו כל הזמן,
חלקם רק לרגע,
וחלקם ישארו שם יותר זמן מאחרים.
הם יבואו ברוח טובה, או ברוח סערה.
זוהי צומת דרכים של נשמות שנמצאות במסלול התנגשות אין סופי,
והן לא מפסיקות להתחכך, ללטף, לחבק, לדגדג, ולהשתפשף אחת בשנייה.
תחצו בזהירות :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
