עד שהגברת השמנה תשיר

בסופם של 24 שעות אני מוצאת את עצמי בתחנת אוטובוס שהפכה למוכרת מדי בשביל חודש וחצי.   מסתכלת על דגלי המדינה ודגלים צבעוניים על רקע השמיים המאדימים. 

מתפללת לגשמים ורוחות שינקו את המדרכה ואת הכל כמו עובדי הזבל האתיופים שניקו את הרחובות ב5 לפנות בוקר אחרי חגיגות יום העצמאות " נראה ששקצת אילצת את עצמך להיות שמחה" 

ובאמת שם בין כל האנשיםהצבעוניים והיפים ניסיתי לשכוח מקיומך רק בכך שהראה לך כמה אני שמחה וצוהלת כשאנחנו רוקדים על הריסות של ארץ אחרת.  כשהרוסית מתגלגלת מפי בטבעיות לאוזניים סתומות של הבחור הבלונדיני שהבאתי לו לב באוטובוס. 

אני רוצה שיחזור החורף ויהיו לי את כל הסיבות להתעטף בסוודרים יד שנייה ומעיל צבאי סוג ז.

להחביא את פניי מאחוריי מתכות וחיוכים ולהיות מסוגלת להתפשט מולך לא רק אחרי 3-4 בירות.  

אתה חושב שאנחנו יכולים לאהוב?  לא רק אחד את השני,  אבל גם זה

כי כל פעם שאתה אומר לי "אני אוהב אותך" אני מרגישה שאתה בועט לי בבטן.  אתה חושב שיהיה לנו טוב?  גם אם לא ביחד. אתה חושב שיש סיכוי?