לפני השינה התפשטתי מול המראה, לראות מה אתה ראית אתמול בלילה. על הכתפיים הזרועות והצוואר יש לי סימני נשיכה ואחיזה ועל הגב יש לי מסילות אדומות של רכבות שהאצבעות שלך השאירו. אחרי שסיימתי להתרוצץ בשמש, ולחייך כל פעם שנזכרתי בלילה, אחרי שגרמתי לאימי לבכות. הגעתי לבית הקריר וכמו חתול עצל התמכרתי לתחושת הקיץ הזאת, שהזמן עומד מלכת בזמן שאני קוראת ספר על הרצפה הקרה. ואז התקשרת לספר לי שהכל מפחיד ולא היה לי שום דבר מנחם לחלוק איתך. כי הספרים שאני קוראת קודרים והעציצים תמיד מתים אצלי ולא משנה כמה מרכך אוסיף לכביסה יהיה לה ריח של עובש. סיפרתי לך שבערך בפעם הרביעית שנפגשנו התעוררתי כמו שהתעוררת עכשיו, שטופת זיעה קרה ופחד.
"כמה זרה היית" אתר אומר ואני חושבת על החיוך הרגוע שמרחתי על הדופק המואץ. כשחשבתי כמה אני סדוקה ובבקשה אל תיגע בי.
לא אמרתי את זה בקול ואתה נגעת. היה לך טעם של בירה מפחית ולי היה טעם של סיוט, ישבנו מול גדר של בית ספר חשוך ודברנו על דברים שאני לא זוכרת. אולי אנחנו ההוכחה שלא צריך להכיר בשביל להיות זוג. אני מרגישה שאני צריכה כמה ימים להתפכח ממך ולהתגעגע, אולי אחרי כמה ימים כאלה יהיה לי יותר קל להתרגל לקיום שלך בחיים שלי.
כינוי:
נ''ב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
