גם הקטע עם שני סוגי המזון השונים באותה הצלחת הגיע רק כשהתגייסתי ולא יכולתי לסחוב שתי צלחות בלי להרגיש מוזר. זה היה לגיטימי לקחת שתיים, כי הצלחות הצבאיות שהשתמשנו בהן בטירונות היו הכחולות הסטנדרטיות מפלסטיק האלה שיש בכל מטבח צבאי (או לפחות בבט"רים/בא"חים/בא"פים, שם אני תמיד רואה אותן. אחרי הטירונות, כשהגענו לקורס חובשים כבר אכלנו חתולי עידית ולא אוכל צבאי אמיתי, אז הצלחות היו מזכוכית והקייטרינג היה שוטף אותן. בבסיס הנוכחי שלי הן גם מזכוכית - ובגודל של שתי צלחות פלסטיק לפחות, אז אני כבר לא יודעת. אני לא מבינה גדולה במטבחים צבאיים) והן די קטנות, אבל עם כל המפונקות מסביב שאכלו מעדן דני לכל היום ובייחוד אחרי תורנות מטבח מבאסת במיוחד במוצ"ש אחד, בה אני יכולה להשבע ששטפתי את כל הצלחות והסכו"ם שמש"ק הכשרות הצליח למצוא, החלטתי שאני מעדיפה לחסוך לתורן המטבח שאחרי את הצרה האיומה שבלשטוף עוד צלחת.

אני זוכרת ארוחת צהריים אחת בקורס; הלכתי בליינים בחדר אוכל ולקחתי איזה שניצל תירס ואורז. היה ליד גם גזרים גמדיים ברוטב וכל השניצל נרטב לי ואני כמעט בכיתי כשראיתי את זה וקמתי בהפגנתיות לזרוק את זה לפח ולפחות עשר דקות אחר כך הייתי נסערת לגמרי עד שבקושי אכלתי. אחרי זה סיפרתי לידיד טוב שלי, שירד עליי ממש וסיפר לי סיפורי אימה על מפלצות שניצלים רטובים. 

כמה שבועות אחר כך סגרו את חדר האוכל בגלל תברואה לקויה והיינו מקבלים אוכל בשקיות וירקות לא חתוכים, אז לפחות לא הייתה לי בעיית שניצלים רטובים עד שעזבתי, כי אכלתי בתוך שקיות בחדר. אבל זה לא שיפר כלום.

לא הייתי מרשה לחבר הקודם שלי להיכנס למיטה אחרי מקלחת כי הגעיל אותי שהוא רטוב. לפני שהתגייסנו שנינו, כשהשיער שלו היה ארוך כמו שלי והיה לוקח נצח עד שהיה מתייבש והוא עוד לא היה רגיל לזה שאני משוגעת ולא מוכנה לגעת בו כשהשיער שלו יכול להשקות מדינה אפריקאית שלמה, זה היה ממש משגע אותו. היה לנו אפילו הסכם מגוחך כזה שהוא שוכב במיטה על צד אחד ולא מתגלגל אליי כדי שהכרית לא תהייה רטובה ואני חלילה אגע בה (ובבית לבד אני בכלל ישנה עם מגבת מתחת לראש).

אני שוטפת כלים ומשפשפת את הידיים שלי עד שהן מורידות כי אני שונאת להרגיש לא יבשה. אני פאקינג אוהבת לשטוף את הידיים עם ספונג'טות 70% אלכוהול כי זה מתאדה מהר (ומריח מדהים).

אבל אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, כי לגמרי השתגעתי אתמול.

long story short- צעקתי על חברה כי היא לכלכה אותי בצחוק עם מיץ של תפוז. צעקתי עליה ממש. והתחרפנתי. הלכתי לחדר אחר וקצת בכיתי מהיסטריה ואז בקושי נשמתי ולקחתי מיליון ספונג'טות עד שהרגשתי נקייה בערך שוב והתגרדתי והייתי אפתית ומגעילה וקצת פגעתי בה וזו לא הייתה אשמתה כי היא לא יודעת (ידעה) שאני משוגעת ככה. זה לא יוצא יפה, אבל בברירת מחדל שלי אני לא כזה נחמדה, אז כשאין לי כוח ואני נשברת אני מתחילה להתחרפן ולהגיב מוזר ואני מעבירה אנשים גהנום קטן כי התגובה הראשונית שלהם היא לנסות לעודד אותי והם לא מבינים שצריך לעזוב אותי בשקט עד שאני משתלטת על עצמי מחדש.

אז עכשיו אני מרגישה כמו חרא.

כמובן שהתקשרתי והתנצלתי והסברתי שאני ככה ואני מצטערת שהתפוצצתי ככה, אבל אני פשוט מרגישה כל כך רע. אני שונאת לפגוע באנשים שאני אוהבת ואני שונאת להגיב ככה. אני יודעת שהיא תסלח לי והכל יהיה בסדר כי אנחנו קול אחת עם השניה וביום ראשון הכל יהיה כרגיל, אבל זה לא מוריד או מקל את התחושה הזו. כאילו עד שאני לא אחיה את זה אני לא ארגיש שזה בסדר.

אוף.