היום די סידרתי לאיזה בחור שאני מכירה גימלים. זה כעקרון לא קטע חדש כי אני תמיד מסדרת דברים כאלה לאנשים שאני חושבת שצריכים (זה כאילו ממש שווה להיות על הצד הטוב שלי, לא?), אבל אני לא כזה מחבבת אותו וזה היה מעין קטע כזה של טובה בין אנשים שמכירים עוד לפני הבסיס, אז לא כזה הרגשתי שמילאתי את תפקידי נאמנה היום כי הוא יכול היה לתפקד והוא סתם התפנק על ימי מחלה. מצד אחד זה נראה לי לגיטימי שאנשים שצריכים עזרה (בעיניי? באופן כללי? אני לא סגורה עדיין אם 'בעיניי' ו'באופן כללי' הם אותו הדבר או לא. וזה גורם לי להרגיש ממש רע) יקבלו ימי מחלה ואת כל מה שהם צריכים ויותר אבל ברגע שאני מרגישה שמשהו לא טוב עם דברים שעשיתי אני מתחילה ממש להרגיש רע עם זה. קשה לי להסביר, זה מעין- אני רוצה שהכל יהיה הוגן. זה ממש ילדותי.

מה שכן אח"כ כמעט נחנקתי מצחוק כשהוא אמר לי למסור תודה לרופאה כי מרוב מרמור הוא לא שם לב שהוא קיבל גימלים ושהוא מרגיש חרא בגלל חוסר הנימוס שלו.

זה היה קטע לא נעים כי קיבלתי את זה כסמס הזה בדיוק כשמישהי הגיעה לבכות לי ולא יכולתי להתאפק וצחקתי קצת מולה. היא הייתה ממש מסכנה ונשבר לי הלב כשראיתי אותה. זה סתם היה סיפור רגיל של חיילת חדשה שעוד לא מצאה את עצמה בבסיס וקשה לה אז היא מתלוננת על דברים לא ספציפיים ופסיכוסומטיים. בסופו של דבר הרופאה הפנתה אותה לכלמיני בדיקות ותבחינים והיא יצאה מחייכת מכל הסיפור, אבל תמיד כשאנשים מגיעים ובוכים לי אני מתחילה לדאוג להם כמו אמא שלהם אז יוצא שבתשע וחצי בערב אני מקווה בשבילה שזה רק זמני ושהכל יסתדר לה. אני אפילו לא זוכרת מי זו.

קיבלתי מחזור חודש אחרי הפעם האחרונה. זה מרגש כי בשלושת הפעמים הקודמות זה היה נדיר כמו ליקוי חמה. מה שכן, לכאבי הבטן והבחילות המטורפות שמתלווים לזה לא התגעגעתי. on the bright side, אני לא בהריון מרוח צהל.

עדיין לא קורה כלום בחיים שלי.

במקום לצאת לפני שני סופשים חברה באה אליי וריכלנו ונרדמנו מול מפזר החום בחדר שלי. בסופש הקודם אני וידיד סימסנו עד אחת עשרה בלילה ואז הלכתי לישון (ברצינות. שיחת סמסים הייתה הדבר הכי מרגש שקרה לי בסופש).

בבסיס הכל כרגיל. יש לי משימה ביום שלישי שבא לי ולא בא לי עליה. אני קוראת את קיצור תולדות האנושות כבר כמה שבועות וקצת נמאס לי מהספר, אבל נשארו לי רק מאתיים עמודים בערך אז אני אסבול את זה בשקט. בכלל לקחתי אותו בתור הפוגה אחרי שקראתי את המשפט והרגשתי שאני צריכה משהו קליל יותר, אבל אני חושבת שלגמרי מיציתי ספרי עיון ואני חוזרת לקפקא אחריו.

באופן כללי אני מרגישה שאני לא מעניינת כי כלום לא קורה לי חוץ מהבסיס והשינה הקדושה שלי בבית, ועל הבסיס אני לא כל כך יכולה(/רוצה) לדבר למרות שהוא בערך כל חיי ואת החלומות שלי אני לא זוכרת או שהם לא מעניינים. אין לי בכלל על מה לדבר - זה די מפחיד לדבר על אנשים בחיים שלך (תמיד יש בך את הפחד הזה שהם יימצאו את זה), ומפחיד לדבר על עצמך בגלל אותה הסיבה בדיוק. הלוואי שזה לא היה ככה. בא לי לספר כל כך הרבה שטויות ולהרגיש כמו הצעירים האלה שרק התגייסו ומלאים בסיפורים על כל דבר שהם ראו באותו היום ולהרגיש שזה מעניין.

לפחות קר בחוץ.