לא הייתי פה חודש.

זה לא עבד יפה עם הnew blog resolutions שלי, אבל הרגשתי בטוחה יותר להסתגר בחדר ולקרא מאשר להקליד את עצמי בסלון ולהסתכל מאחורי הכתף כל הזמן. אני נורא פרנואידית ואני לא יודעת בדיוק איך להסביר את זה, אז אני מניחה שהקטע הזה שלי להשתדל לצנזר פה סיפורים שלמים כי הם מזכירים אותי או את מה שאני מסביר את זה יותר טוב, כי אני מתה מפחד שאנשים יחטטו לי בחיים.

גאד. אני לא יודעת למה זה מפחיד אותי כל כך להחשף בפני אנשים זרים, אבל המקלדת הופכת דברים לקשים יותר. פעם היה לי ממש קל לכתוב על החיים שלי, זה היה נוח להתחבא מאחורי מקלדת ולקלל ולבכות ולכאוב בשקט. פעם יכולתי להפריד.

אני רשמית מידיי אולי. התרגלתי להיות אחראית. קומפוזד. אתם המטופלים שלי ואני אגיד לכם לא ואנזוף בכם ואדחף לכם מחטים לזרוע ואדאג שלמרות שאין שום דרך אני אעזור לכם עד כמה שאני יכולה. פעם הייתי סערת רגשות מהלכת. הייתי מדוכאת. מלודרמטית, צינית, אומללה. זו לא התבגרות כי לא התעליתי על עצמי, פשוט הדחקתי את עצמי. אני לא חיה את עצמי, אני חיה דברים אחרים. הכאב אותו הכאב והבדידות אותה הבדידות והשנאה היא אותה השנאה והרגשות השליליים נשארו מה שהם. לא הפכתי לגוף חיובי, הפכתי לאדישה.

תמיד אמרו עליי שאני אדישה. בתיכון כשלא הזיזו לי דברים שלאחרים כן. כשלא היה אכפת לי. היו לי דעות חד משמעיות שלא פחדתי להתגאות בהן והייתי צינית ולא פחדתי לפגוע באנשים ולומר את כל מה שאני חושבת ולא היה אכפת לי - לא מהסביבה ולא מכלום ואפילו לא מעצמי.

פאק, אני ממש מנסה לא להפוך את זה לתיאורים שינכסו את המופנמות והסו-קולד הקרבה עצמית הדבילית שלי ויהפכו אותה למשהו חיובי. אני שונאת את זה. הפכתי כל כך פוליטיקלי קורקט שאני אפילו לא מצליחה להעביר את זה שמעצבן אותי להיות פוליטיקלי קורקט. אני רוצה להתפוצץ לפעמים, אבל כבר נשברתי כל כך הרבה פעמים ואני לא מצליחה יותר.

אני מרגישה שאני צריכה לבטוח באנשים לפני שאני מדברת איתם על עצמי. אני צריכה להרגיש שמחבבים אותי כדי שזה יעודד אותי להמשיך לחשוף עוד חלקים מעצמי. כל הדמויות בהצגה מכוערות ואני מרגישה הכי מכוערת כשאני רוקדת בשורה הראשונה. וזו תרפיה טובה, אז אני מכריחה את עצמי להמשיך, כי לא הייתי מסוגלת להתחיל את זה אם לא הייתי מכריחה את עצמי.

מעניין אם מישהו אפילו היה מחבב אותי אם הוא היה מזהה אותי על הבמה.

השתניתי בשנתיים האחרונות ואולי תמיד הייתי אדישה, אבל לפחות לא הרגשתי כל כך ריקה.