חתונות ואירועים משפחתיים באופן כללי תמיד היוו בשבילי עונש בלתי נגמר. ואתמול אפילו לא היה עד כדי כך גרוע. אנחנו משפחה די גדולה מהצד של אבא שלי, ו(לצערי) נכחתי בלא מעט מהחתונות שלהם. פעם היינו נמנעים מהן כמו מאש (ההורים שלי גרועים כמעט כמוני), אבל בגלל שרשרת אירועים מצערת בשנים האחרונות כולנו נאלצים לנשום עמוק, להפרד מהירושה וללכת לשמוח בשמחת שני אנשים אליהם יש לנו קשר דם מפוקפק.

זה לא שיש לי בעיה עם קונספט החתונה, מבחינתי אם שני אנשים אוהבים זה את זה הם יכולים להתחתן ולהתמסד ולהזדיין בצורה חוקית כמה שהם רוצים, אבל למה אני צריכה להיות חלק מזה?

זה מתחיל בקבלת הפנים בה אתה פוגש חלקים מהמשפחה שיש סיבה שלא שמרתם על קשר מאז הלוויה של סבא, או החלק הגרוע יותר: הקרובות שזוכרות אותך ואת לא זוכרת אותן. בהתחלה המזל שיחק לטובתי כי הייתי בת 8 בפעם האחרונה שנפגשנו, אבל כשעלתה תדירות החתונות זה כמעט בלתי נסלח לא לומר שלום לדודה חנה שזוכרת אותי בת שלוש משחקת בחול ותמיד מחייכת ואומרת כמה אני דומה לסבתא. אחר כך שאלתי את אמא מי היא דודה חנה, והיא בעצם בת הדודה של סבתא, שלכל הרוחות מי זוכר את החלקים האלה של המשפחה.

אקסיומה: האוכל בקבלת הפנים תמיד יהיה הכי טעים. סטטיסטיקות נגזרות: ככל שהאוכל בקבלת הפנים טעים יותר המנה העיקרית תהייה קטנה יותר; פחות אוכל בקבלת הפנים- יותר זמן בין המנה הראשונה לעיקרית; הרבה אוכל על השולחן במנה העיקרית- קינוחים מבאסים בחוץ, בקור.

קיט ההישרדות שלי בחתונות הוא לשתות כמה שיותר ולהיות בשירותים כמה שיותר. האלכוהול בשביל לסבול שיחות נוסטלגיות על הארון ושולחן העץ בדירה הישנה של הדודים שהעבירו ב97' לאחיינים כלשהם ואיזה יופי שאני כל כך דומה לסבתא, והשירותים בשביל פינה קטנה של שקט ושפיות בשבילי ובשביל הפרשות הגוף של חברות (וחברים) שיכורות של הכלה. כתוכנית שלדית, זה עובד; בירה בקבלת הפנים, בירה בחופה, בירה כשרוקדים, שירותים, בירה של מנה ראשונה (לפעמים יש יין ששווה משהו ואז-), יין של מנה עיקרית, שירותים, הרגע הזה שכולם צריכים לרקוד ואת בוהה בצלחת המלאה שלך בבוז ושנאה עצמית ושואלת את עצמך למה זה מגיע לך, הרגע בו את קולטת שהם שמו את הקינוחים בחוץ, רצון עז להתאבד, שירותים, קינוחים, הביתה.

לפעמים מספיקים לשתות יותר. לפעמים כשיש קרוב משפחה נורמלי בחתונה חורגים מהתוכנית ובורחים לשתות ליקרים בחוץ. לפני ארבע שנים, באירוע אחר, בר מצווה כלשהו של בן של בת דודה של מישהו, ברחנו אני ובן דוד אחד לפאב ליד ושרפנו שם את הזמן.

ואתמול ישבתי בחתונה ובהיתי באנשים שישבו איתנו בשולחן, משפחה רוסיה נחמדה ששייכת לצד שלנו ורבה עם הצד שלהם, שמילאו הרבה יין והיו האנשים הסימפטים ביותר שיכולתי לבקש לשבת לידם בשולחן, ובהיתי בצלחת עם גופת האפרוח ששכבה שם צרובה למחצה, מחליפה צבעים לירוק וכחול וסגול כששיר בווליום לא אנושי התנגן ברקע והחתן והכלה באו להצטלם איתנו, וכל מה ששאלתי את עצמי היה- מישהו נהנה מזה בכלל? איך אפשר להנות בדברים האלה?

החופה תמיד איומה. יש את הרב שמדבר יותר מידיי, ואת הרב שצועק חזק מידיי, והרב שלא יודע לשיר, והרב ששר יותר מידיי, והרב שמספר בדיחות מביכות, והרב שמדבר מציק, והנורא מכל: הרב שמפקד עליך כאילו היית טירון בבא"ח. השמלה של הכלה תמיד נפוחה מידיי, היא תמיד מאופרת מידיי, התמונות שלהם תמיד אותו הדבר, המוזיקה תמיד מציקה. החתן לנצח יראה כמו ילד קטן שהכריחו ללבוש חליפת סאטן אותה הוא יוריד בהזדמנות הראשונה ויסתובב עם טישרט עם הדפס שאמור להיות הומוריסטי.  הם בקושי נראים שמחים, תמיד עייפים מידיי, מתרגשים מידיי.

הייתי בבערך שש חתונות בחצי השנה האחרונה. שש. וזו אפילו לא הייתה הגרועה מביניהן. אבל אני לא סובלת את הדבר הזה. הדודים, האושר המזויף הזה. בחתונה הקודמת מישהי רמזה לי שאולי בקרוב אצלי.

בלי כוונה הסתכלתי על אחד המלצרים בייאוש והוא חייך אליי חיוך בלי משמעות. בדיוק פינו את הכלים של המנה הראשונה (בשר בתוך בצק שאי אפשר לחתוך בלי מסור, כמו תמיד), האורות התעמעמו והתחיל איזה שיר מעצבן ברקע. השעה הייתה רק תשע וחצי וכל מה ששאלתי היה עד מתי.

(התשובה הייתה אחת ורבע+אף קפוא עד שהגענו לחניה בקור הזה. ארורים יהיו כל אולמות האירועים האלה באמצע שומקום, הם תמיד בונים את החניות רחוק. כשהגענו לאוטו קיבלנו כומתה)