יש איזה אחד בבסיס שאין לי איתו קשר מיוחד מעבר לזה שהוא מלמד אותי שטויות במחשבים (אחרי שחפרתי לו שנים שנמאס לי שהוא מגיע ועושה דברים כל כך טיפשיים שיכולתי לעשות בכיתה ג' בעיניים עצומות ומעצבן אותי שאני תלויה בו), שאף פעם לא ביקש ממני כלום ובזמן האחרון מנסה לעקוץ הרבה גימלים. אני די מסתדרת עם כל הצוות שלו, והמפקד שלו די אוהב אותי (וגם המפקד של המפקד שלו), והם לא כזה באים הרבה למרפאה ולא מנצלים את זה שהם בסדר-יחסית איתי, ובזמן האחרון סתם שמתי לב שהוא בא חולה יותר מבדרך כלל.

חולה זה מושג יחסי כי הוא סיפר לי שהוא עושה כלמיני שטויות כדי לגרום לעצמו להיות חולה.

אני יכולה להבין חיילים שעוקצים. צבא זה לא פיקניק ולא וונדרלנד ולא כל תפקיד הוא תיק כיף ונצנצים (ואני בספק אם יש כאלה בכלל), לכולם יש את הרגע הזה שאתה נשחק ורק רוצה לברוח מהבסיס ולישון בבית או לעשות משהו שהוא לא עבדות למערכת שלא התחשק לך כל כך להתגייס אליה אבל אמרו לה שתבוא כי יהיה צחוקים ולא בא לך סתם להשתמט. אבל זה מעצבן אותי. אני שונאת אנשים חלשים ואני שונאת אנשים עצלנים ואני שונאת אנשים שלא נותנים מאה אחוז. זה מגעיל אותי כשמנסים לסבן דברים ועוד יותר כשמזיינים לי במוח. היה לו את השכל לומר לי את האמת אחרי הפעם האחרונה (שבה הוא קיבל פטור מנוחה ביחידה ובדיעבד לא עלה שמירה, וכשהמפקדים שלו סיפרו לי את זה אמרתי שלא ידעתי ואמרתי לו  אחר כך שזה היה ממש לא במקום), ובאמת שאני כבר לא יודעת.

העליתי את זה לדיון לפני כמה זמן לשאר החובשים וכולם אמרו שהם לא שמו לב למשהו שונה בהתנהגות שלו, אבל אני מכירה אותו כבר שנה ומשהו ואף פעם לא זכרתי אותו ככה ואני ממש בטוחה שמשהו עובר עליו.

אבל אני כועסת עליו כי הוא חותר לחפשנות עכשיו ואם יש משהו שמעצבן אותי זה אנשים שלא עובדים, אז אין לי סבלנות לזה בכלל. הוא לא מסכים איתי שמשהו קרה (הוא אמר שהוא סתם עייף), אבל אני מנסה לתפוס אותו לשיחה על זה הרבה זמן ולא מצליחה. הוא מתחמק וזה מכעיס ואני לא מצליחה להתמודד עם זה שהוא בורח לדברים קלים ולא עומד מול מה שקשה לו, ואני כשאני מזהה שלמישהו קשה אני לא מוותרת להם עד שהם יושבים ומחייכים לי ומנגבים את הדמעות. לרוב כולם בוכים רק לי ובאים אליי עם בעיות ואני מרגיעה אותם, זה הקטע שלי. זה הסיפוק שבא לי עם העבודה. אני אוהבת כשאנשים נשברים ואני שם לאסוף את החתיכות באיזה קטע הירואי ופסיכופתי קצת כי אני רק אני בסך הכל.

אני בטוחה שקרה משהו כי הוא נראה עצוב, כי הוא רב עם המפקד שלו קצת (שמתי לב לזה בערך) ועשו לו בעיות וכי אף אחד לא קם יום אחד באמצע השירות ומחליט שמהיום הוא מנסה לדפוק את המערכת בלי סיבה טובה.

הוא מסתגר ואני יודעת את זה כי אני גם כזו, ואי אפשר להילחם בי בהסתגרות כשאני פאקינג מלכה של תריסים מוגפים. אני רוצה לעזור כי אני נורא מחבבת אותו, ואת המפקד שלו ואת המפקד של המפקד שלו ואת הצוות שלו, כי הם משעשעים אותי נורא ולא מבקשים ממני כלום, אז כשהם כן אני רוצה לעזור להם כי הם עוזרים לי המון בכל מיני שטויות בזמן האחרון ואלה יחסי טובות של give and take וזה לא משנה שכולנו אנשים נחמדים. זה לא יותר מזה. ואני מחויבת כי קיבלתי יותר משנתתי.

אז הלוואי שהוא היה מדבר איתי כי אני שונאת כשהוא סתם משקר ופוגע בעצמו בשביל גימלים. אני ממש רוצה לעזור ואני מבינה למה הוא לא רוצה. כי מי אני ומה אכפת לי ולא ענייני.

אני שונאת חצאי אמת ואני שונאת שקרים ואני שונאת כשלא נותנים מאה אחוז ומזיינים לי בשכל וכשדופקים חיילים אחרים וכשחותרים לת"ש וכשמזלזלים לי באינטיליגנציה ומנסים להוציא ממני טובות.

אין לי סבלנות לשטויות האלה ואני לא אסבול אותן. אבל, לא יודעת, תנסה אותי. אני לא אדפוק אותך.