לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

ואני לא הייתי רוצה לפגוע ברגשותיו של איש, אפילו לא באלה של ילדה המתגוררת בארון ספרים או באלה של ילדת-הד קטנה.

Avatarכינוי:  Ms. Grieves

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2013    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
12/2013

גוועלד


היום די סידרתי לאיזה בחור שאני מכירה גימלים. זה כעקרון לא קטע חדש כי אני תמיד מסדרת דברים כאלה לאנשים שאני חושבת שצריכים (זה כאילו ממש שווה להיות על הצד הטוב שלי, לא?), אבל אני לא כזה מחבבת אותו וזה היה מעין קטע כזה של טובה בין אנשים שמכירים עוד לפני הבסיס, אז לא כזה הרגשתי שמילאתי את תפקידי נאמנה היום כי הוא יכול היה לתפקד והוא סתם התפנק על ימי מחלה. מצד אחד זה נראה לי לגיטימי שאנשים שצריכים עזרה (בעיניי? באופן כללי? אני לא סגורה עדיין אם 'בעיניי' ו'באופן כללי' הם אותו הדבר או לא. וזה גורם לי להרגיש ממש רע) יקבלו ימי מחלה ואת כל מה שהם צריכים ויותר אבל ברגע שאני מרגישה שמשהו לא טוב עם דברים שעשיתי אני מתחילה ממש להרגיש רע עם זה. קשה לי להסביר, זה מעין- אני רוצה שהכל יהיה הוגן. זה ממש ילדותי.
מה שכן אח"כ כמעט נחנקתי מצחוק כשהוא אמר לי למסור תודה לרופאה כי מרוב מרמור הוא לא שם לב שהוא קיבל גימלים ושהוא מרגיש חרא בגלל חוסר הנימוס שלו.
זה היה קטע לא נעים כי קיבלתי את זה כסמס הזה בדיוק כשמישהי הגיעה לבכות לי ולא יכולתי להתאפק וצחקתי קצת מולה. היא הייתה ממש מסכנה ונשבר לי הלב כשראיתי אותה. זה סתם היה סיפור רגיל של חיילת חדשה שעוד לא מצאה את עצמה בבסיס וקשה לה אז היא מתלוננת על דברים לא ספציפיים ופסיכוסומטיים. בסופו של דבר הרופאה הפנתה אותה לכלמיני בדיקות ותבחינים והיא יצאה מחייכת מכל הסיפור, אבל תמיד כשאנשים מגיעים ובוכים לי אני מתחילה לדאוג להם כמו אמא שלהם אז יוצא שבתשע וחצי בערב אני מקווה בשבילה שזה רק זמני ושהכל יסתדר לה. אני אפילו לא זוכרת מי זו.
קיבלתי מחזור חודש אחרי הפעם האחרונה. זה מרגש כי בשלושת הפעמים הקודמות זה היה נדיר כמו ליקוי חמה. מה שכן, לכאבי הבטן והבחילות המטורפות שמתלווים לזה לא התגעגעתי. on the bright side, אני לא בהריון מרוח צהל.
עדיין לא קורה כלום בחיים שלי.
במקום לצאת לפני שני סופשים חברה באה אליי וריכלנו ונרדמנו מול מפזר החום בחדר שלי. בסופש הקודם אני וידיד סימסנו עד אחת עשרה בלילה ואז הלכתי לישון (ברצינות. שיחת סמסים הייתה הדבר הכי מרגש שקרה לי בסופש).
בבסיס הכל כרגיל. יש לי משימה ביום שלישי שבא לי ולא בא לי עליה. אני קוראת את קיצור תולדות האנושות כבר כמה שבועות וקצת נמאס לי מהספר, אבל נשארו לי רק מאתיים עמודים בערך אז אני אסבול את זה בשקט. בכלל לקחתי אותו בתור הפוגה אחרי שקראתי את המשפט והרגשתי שאני צריכה משהו קליל יותר, אבל אני חושבת שלגמרי מיציתי ספרי עיון ואני חוזרת לקפקא אחריו.
באופן כללי אני מרגישה שאני לא מעניינת כי כלום לא קורה לי חוץ מהבסיס והשינה הקדושה שלי בבית, ועל הבסיס אני לא כל כך יכולה(/רוצה) לדבר למרות שהוא בערך כל חיי ואת החלומות שלי אני לא זוכרת או שהם לא מעניינים. אין לי בכלל על מה לדבר - זה די מפחיד לדבר על אנשים בחיים שלך (תמיד יש בך את הפחד הזה שהם יימצאו את זה), ומפחיד לדבר על עצמך בגלל אותה הסיבה בדיוק. הלוואי שזה לא היה ככה. בא לי לספר כל כך הרבה שטויות ולהרגיש כמו הצעירים האלה שרק התגייסו ומלאים בסיפורים על כל דבר שהם ראו באותו היום ולהרגיש שזה מעניין.
לפחות קר בחוץ.
נכתב על ידי Ms. Grieves , 22/12/2013 21:09  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Ms. Grieves ב-20/1/2014 21:17
 



תה של חורף


בפברואר 94 נולדתי בוולפסון במשקל ממוצע ובריאה באופן כללי. הייתי זאטוטה משעשעת ויצאתי מהר אז לא הספיקו לתת לאמא אפידורל והיא לא ממש סולחת לי על זה עד היום (אם כי היא אוהבת אותי למרות זאת).

מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי ילדה של חורף. מעולם לא אהבתי את הקיץ או חום באופן כללי. תמיד אהבתי לשבת בבית ולראות גשם או לצאת בגשם. אחת התמונות שהיו תלויות בבית של סבתא בזמנו, כשעוד הייתה בחיים, הייתה תמונה שלי בגיל שמונה מחזיקה כדור שלג בחרמון בידיים חשופות. אמנם חורפים של מדינות אחרות לא חוויתי (כל הביקורים הקצרים שלנו בחו"ל היו תמיד בסתיו בשביל מזג אוויר אידיאלי), אבל אני תמיד האמנתי (ועדיין מאמינה) שיש לי סיבולת מרשימה כשזה נוגע לקור.

אני חייבת שיהיה לי קר. אני מרגישה חנוקה ובלי אוויר כשחם לי. אני לא מסוגלת לנשום באוטובוס ואני נהיית חרדתית ומזיעה ומתקשה לנשום כשיש חימום ואני חייבת להוריד ממני את כל השכבות ואני נצמדת לדלתות וחלונות בשביל אוויר. הכל טהור יותר אחרי הגשם, נשטף לחלוטין והשמיים תמיד בהירים כל כך אחרי הסערה.

יש בי מעין רחמנות חדשה לאנשים בחורף. אני מתייחסת בדאגה יותר גדולה מבדרך כלל למטופלים כשהם מגיעים אליי ספוגים במים ועם חום, מכורבלים בפליז ומעיל ומתים מקור בחדר החובש שאני מקפיאה בנאמנות כי אני חייבת חלונות פתוחים כל הזמן. לפני כמה ימים כמה חיילים נתקעו מחוץ למרפאה במבול והבאתי להם את המטרייה שלי כי הם נראו כל כך אומללים בחוץ. ליוויתי כמה חיילים עם מטרייה לשק"ם כי לא היה להם איך ולי היה מקום ובימים רגילים לא הייתי יוצרת איתם אפילו קשר עין כי אני נמנעת מהחיילים אצלינו בקפדנות.

בכלל בחורף אני עם אישיות של אנשים של קיץ. אפילו תכננתי לצאת היום לשתות עם חברה (אבל היא התקפלה, או כמו שהיא תיארה את זה "אני לא חושבת שאני מסוגלת להוציא זרת החוצה בלי לקפוא מקור" וויתרתי לה), מה שלא עשיתי בערך חודש כי ממש לא התחשק לי להוציא זרת מהבית בעצמי עד לפני שבוע כשהסופה הזו הגיעה. 

אפילו התנדבתי לקנות לחם היום בבוקר, ולבשתי מעיל וצעיף וכובע וכפפות. נראה לי שהדבר שהכי מדכא אותי בצבא הוא שלא יוצא לי ללבוש בגדים של חורף שהם לא מדים. נראה לי שהבחורה האפנתית שבתוכי שרק חיכתה לחורף כדי להתלבש יפה ולהרגיש יפה בלי למות ממכת חום בוכה מחוסר ההזדמנויות לעשות את זה. בכל אופן לאחרונה אני די יושבת בבית ושותה תה ומתכרבלת בפליז. ניסיתי לקרא ספר אבל הדפים היו קפואים קצת ולא ממש שרדתי את כל הקטע הזה של אצבעות קופאות.

אני מרגישה חסרת מנוחה, כי מושלם מבחינתי לצאת מהבית ואני לא יכולה.

דיברתי עם ידיד מהבסיס מוקדם יותר היום שגם לו התבטלו התוכניות ושנינו התמרמרנו על זה שכולם יבשים וגרועים מסביב. הלוואי שהקשר שלנו היה קצת יותר משיחות אסאמאסים והיינו אולי עושים משהו ביחד היום (מאז שהוא השתחרר הוא כבר לא בא לומר לי שלום במרפאה וזה קצת שונה פתאום כי אני מרגישה שאנחנו ממש רחוקים), ונראה לי שאני קצת פחות מעניינת אותו בגלל מיליון סיבות כמו זה שהיה לי חבר כשהכרנו וזה שהוא מתמזמז עם חברה שלי אז אני בערך הידידה לימים משעממים שלו, אבל נראה לי שיש לנו מערכת יחסים של שני אנשים שמתכתבים בצ'אט של הפייסבוק בשעות לילה מאוחרות בסופי שבוע ועוקצים אחד את השני, אז אולי אנחנו לא ממש ידידים אלא יותר מופע בידור אחד בשביל השני, וזה נראה לא הולם להציע. גאד הוא היה נותן לי כאפה אם הוא היה רואה את זה. אני חושבת שגם אני אתן לעצמי אחת בעוד כמה ימים אם אקרא את זה שוב.

אני תוהה אם אני רוצה לנסות לקרא שוב ספר או פשוט לשבת עם התה והפליז מול המחשב עוד קצת ולשוטט באינטרנט או ללכת לראות טלוויזיה.

 

אני אוהבת את מזג האוויר הזה. הלוואי שלא ייגמר לעולם.

נכתב על ידי Ms. Grieves , 13/12/2013 18:50  
הקטע משוייך לנושא החם: אחרי הסערה
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אוויר עומד


בזמן האחרון אני מרגישה כאילו האוויר עומד. קשה לי להסביר בדיוק, אבל זה כמו להיות צופה מהצד של אינטראקציות שלא באמת אכפת לך מהן. אני מנסה לשעשע את עצמי ולצחוק עם אנשים ולנסות ליצור קשרים אבל כל מה שאני מרגישה זה מעין התפוררות כזו חסרת משמעות. אני מנסה לתפוס משהו מוחשי מספיק כדי להחזיק אותו בכף היד שלי ולהיאחז בו אבל כל מה שיש לי זה אבק. משהו חסר.
אני לא יודעת, אולי זו שגרה, או העובדה שאני קצת לבד בזמן האחרון ולא מתרגלת לזה. נראה לי שאני מן בן אדם כזה שצריך שיאהבו אותו אבל לא אוהב לאהוב אנשים אחרים. אני מרגישה שזה מיוחד כשאני אוהבת אותם. אני רוצה לשמור אותם לידי לנצח, לשיחות קטנות ולא משמעותיות ולהתאהב בהם לרגעים קטנים ואז לתת להם לעזוב אותי מתגעגעת ותלותית כי הם יודעים שהם היחידים שאני אסכים לקחת חזרה.
אבל אני לא אוהבת אף אחד כרגע וזה כואב לי.
אני מרגישה כאילו כל מה שהיה קצת מעניין בחיים שלי התרחק. מה שנשאר לי זה קליפות של החברויות שהיו לי פעם. אני מרגישה שהכל מתפרק וזה כבר קרה לי, ואני יודעת שסופים הם התחלות אבל החלק הזה של הנפילה תמיד הורס אותי.
ושום דבר לא זז.
אני משועממת. הכל משעמם אותי. משיחות עם חיילים אצלי והעבודה בבסיס והחיים בבית והכל. אני לא יכולה לסבול את זה יותר. אין לי מצב רוח לעשות שום דבר ואני רק יושבת ומחכה לדברים שייקרו עוד מעט. עוד מעט נשתחרר ואז נלמד. עוד מעט נעשה את זה. ואז את זה. ונטייל. ונעוף.
משהו חייב לקרות, וזה לא הגיוני שהאוויר עומד כל כך הרבה זמן. אני לא יכולה להישאר באותו המקום כל כך הרבה זמן בלי סיבה שתשאיר אותי. אני לא יכולה לסבול את ההרגשה הזו שאני לא מתקדמת ורק שוקעת ושוקעת.
אני רוצה משהו חדש ושונה. בא לי שמשהו מרגש ייקרה. בא לי שמישהו מעניין יבוא.
ואני צריכה קצת רוח שתיקח אותי למקום אחר.
נכתב על ידי Ms. Grieves , 1/12/2013 20:25  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Ms. Grieves ב-13/12/2013 19:45
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , משוגעים , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לMs. Grieves אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Ms. Grieves ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)