(או: מניפסט הבחורים שלי)

חזרתי לאחרונה לקשר עם החבר הכי טוב שלי ואני חייבת לומר שאני מרגישה מוזר.

הכרנו לפני כמה שנים והיה קליק יחסית מטורף. אני לא אומר שזה היה ממש מיידי - בסך הכל אני מסוגלת לנהל שיחות נפש ולהתחבר לכל אחד תוך עשר דקות ואיתו זה לקח איזה חצי שעה - אבל היה קליק כיפי הרבה יותר משאני מצפה. הכרנו כשעוד הייתי עם הבחור הקודם, ואני והוא תחזקנו קשר אפלטוני להחריד אבל אוהב ו(אני רוצה להאמין ש)אמיתי. היינו מדברים כל לילה, בסמסים ובטלפון, ואמנם השיחות לא היו תמיד מאוד עמוקות, אבל הן שמחו אותי והרגיעו אותי ומילאו אותי. אני אוהבת אותו, ושמחתי שהוא שמר אותי קרוב כמו שרציתי שישמור אותי.

קשה לי להחזיק קשרים עם אנשים. אני משתנה מהר, וקשה לי לשמור על קשרים שנפרמים בקלות. קל לאהוב אותי, וזה אולי נשמע מתנשא אבל באמת ובתמים נכון, ואני לא אוהבת אנשים בחזרה באותה הקלות.

שמרתי אותו קרוב גם, אבל כמו כל קשר גם הקשר שלי איתו התרופף. הוא נכנס לשגרה שלו ואני נבלעתי לחיים בתוך הבסיס, והתעסקנו בעצמנו. לשנינו היה קשה ברוטינה שלנו ולמי היה זמן בכלל להיות ידידים. התנתקתי קצת מכל החברים שלי, חוזרת אליהם לגיחות ונעלמת. למי יש כוח.

בחודשים האחרונים חזרנו לדבר. זה לא שנותק הקשר לחלוטין - אבל משיחות יומיומיות זה הפך לשיחה פה-שיחה שם אחת לשבוע, קריאות מרמור (בעיקר מצידו), ייאוש (בעיקר מצידי), והפך לפעם בחודש הודעת מה נשמע שאחד מאיתנו שולח כדי להשאיר את זה על אש קטנה ולא לכבות את הגז. עכשיו אנחנו מדברים בתדירות גבוהה יותר - אפילו בשישי יצא לנו לדבר, ולא דיברנו בסופי שבוע כבר חצי שנה בערך.

מפה לשם אמרנו שאנחנו צריכים להיפגש. לא נפגשנו סתם ככה מאז שהגעתי לבסיס הנוכחי שלי, אי שם בנובמבר 12. זה סיפור די עצוב, כי דיברנו הרבה על להיפגש ולא היה לנו כוח. הוא סגר ואני הייתי במשימות או לא יכולתי או כל מיני סיבות כאלה ואחרות.  ובפעם האחרונה עוד הייתי עם הבחור הקודם. ושתינו קפה בתל אביב ונזפתי בו כשהוא שקל לשלם עליי וישבתי איתו מחובקת והוא נישק לי את השיער והלחי כשהתלוננתי שקר לי וחיבק אותי עוד יותר, ועוד הייתי עם הבחור הקודם, אז זה בסדר. ואולי אני חושבת על זה קצת יותר מידיי אבל בפעם האחרונה הוא גם אמר לי שהוא אוהב אותי, ואמרתי לו בחזרה, בקטע אפלטוני כזה, ואז זה הפריע לי כי זה לא היה קשור (איפה הקטעים האלה, שזה לגיטימי לומר אני אוהב אותך בלי שזה יישמע רב-משמעות? "את כל כך מפגרת, אני אוהב אותך" זה בסדר, אבל "פאקינג קר לי" ולחבק אותי לרגע ארוך ולומר "אני אוהב אותך" זה די בסקאלה של הלא-ממש-בסדר, לא?) ושאלתי אותו והוא אמר "כן", בלי איזו הצטדקות, ואני מאמינה לו גם כי זה נוח וגם כי אני רוצה להאמין שהוא היה אומר לי שזה לא אפלטוני כמו שלי היה אומץ כמעט הורס-חברויות לשאול אם הוא אוהב-אוהב אותי או אוהב-ידידה אותי.

ולא דיברנו על זה אחר כך בכלל אז זה לא משנה.

עכשיו אמרנו שניפגש באמת, ואני מניחה שזה יהיה באמת-באמת, ולא "בוא ניקח חופש ונשב באיזה פארק כדי להשלים פערים" ואז לישון כל היום ולשכוח מזה, אלא "בואי ניפגש ונצא לאנשהו כי התגעגעתי ממש ואנחנו צריכים לחזור לקשר". הוא גם התנתק קצת מכולם, הוא אמר לי, ואני רוצה את החבר הכי טוב שלי בחזרה כי הוא הופך אותי לממש מאושרת, ואני אוהבת את זה, ואני יודעת שהוא רוצה אותי בחזרה כי אני מצחיקה אותו והוא אוהב אותי כמו שאני אוהבת אותו.

אני חושבת שיש לכולם איזה קטע כזה, שאתה מאוהב בחברים שלך, כי אם לא תהיה מאוהב בהם אז למה שתרצה לשמור אותם לידך? זה טוב ויפה לצחוק עם אנשים ולשבת ולחייך ולתת להם לקרא לך בשמות חיבה, אבל זה לא כמו חברים שיש לך שיחות על יחסי כוחות איתם או סקס איתם ("אם היינו ביחד הייתי לגמרי זו שמזיינת אותך, את אחת הפסיביות"), שאתה נותן להם לצחוק עלייך ולחבק אותך ולישון איתך באותה המיטה, כי הם עוגן כזה ואתה אוהב אותם באמת-באמת ובלי תנאים של סביבה או מרחק או עבודה או צבא, כי אלה לא פרמטרים שמשפיעים על הקשר שלכם, וכשזה אמיתי זה אמיתי ואני חושבת שאני יודעת לזהות.

אבל איפה הגבול? הבחור הקודם היה גם ידיד טוב שלי. זה התחיל בזה שראינו סרט אצלי בבית ונרדמנו על המיטה שלי ואז הוא העיר אותי באמצע הלילה ונישק אותי והוריד לי את החולצה ובילינו את כל הלילה בחקירת הפה אחד של השני. היינו יותר משנה ביחד ואולי הוא לא היה חבר קרוב כזה כמו שהחבר הכי טוב שלי היה (הוא עדיין), אבל גם אותו אהבתי. היו לנו שיחות חמודות פעם בחודש. עניין אותו להכיר אותי אבל אני חושבת שלא כזה רציתי אותו והיה לי קצת נוח שהיה לי standby fuck buddy.

אני לא כל כך רוצה לשכב איתו. לא בגלל שלא מתחשק לי, כי אני מסוגלת וכנראה אעשה את זה אם הוא יניח אפילו יד על המיטה שלי, אלא בגלל שזה סתם יסבך את הכל. אני לא ממש רוצה מערכת יחסית- לא עם בחור מוכר לפחות. אני רוצה משהו חדש עם מישהו שיחזר אחריי וייקח אותי לדייטים קלישאתיים על הים ויהיה לי כיף לספר עליו לחברות שלי כי זה לא "כן אז הידיד ההוא שלי? עשינו" אלא "הבחור המקסים שהתחיל איתי בחנות ספרים- עשינו", כי אני רוצה קצת סיפור אגדה, לא איזו קומדיה רומנטית שבה הבחור הטוב הוא הידיד הכי טוב.

ולי אין בעיה עם סתם סקס וסתם מזמוזים, אני חושבת שזה ממש בסדר, אבל אני לא רוצה מחויבות ולא קשר ובטח שלא איזו תלות רגשית מעיקה. אני אוהבת קשרים לא אדוקים מידיי.

אני מניחה שכל מה שאני אומרת זה, פאקינג הל, אני אשכב כנראה עם החבר הכי טוב שלי, ולמרות שזו מחשבה די נחמדה כי קצת בא לי עליו, לא בא לי על מה שאחרי, וגם לא בא לי להיות זו שמחושבת ומחליטה ונואמת את נאום "בוא לא נהרוס את החברות הזו", כי פאקינג שיט בשמחה הייתי הורסת את החברות הזו ונותנת לך לקלף ממני את השמלה, אבל סקס די משנה את כל התמונה, ואני יכולה לחיות בלי השיחות איתך אבל לא בא לי כי אני אוהבת אותך באמת-באמת אבל אני באמת באמת לא רוצה כלום.

חתונות ואירועים משפחתיים באופן כללי תמיד היוו בשבילי עונש בלתי נגמר. ואתמול אפילו לא היה עד כדי כך גרוע. אנחנו משפחה די גדולה מהצד של אבא שלי, ו(לצערי) נכחתי בלא מעט מהחתונות שלהם. פעם היינו נמנעים מהן כמו מאש (ההורים שלי גרועים כמעט כמוני), אבל בגלל שרשרת אירועים מצערת בשנים האחרונות כולנו נאלצים לנשום עמוק, להפרד מהירושה וללכת לשמוח בשמחת שני אנשים אליהם יש לנו קשר דם מפוקפק.

זה לא שיש לי בעיה עם קונספט החתונה, מבחינתי אם שני אנשים אוהבים זה את זה הם יכולים להתחתן ולהתמסד ולהזדיין בצורה חוקית כמה שהם רוצים, אבל למה אני צריכה להיות חלק מזה?

זה מתחיל בקבלת הפנים בה אתה פוגש חלקים מהמשפחה שיש סיבה שלא שמרתם על קשר מאז הלוויה של סבא, או החלק הגרוע יותר: הקרובות שזוכרות אותך ואת לא זוכרת אותן. בהתחלה המזל שיחק לטובתי כי הייתי בת 8 בפעם האחרונה שנפגשנו, אבל כשעלתה תדירות החתונות זה כמעט בלתי נסלח לא לומר שלום לדודה חנה שזוכרת אותי בת שלוש משחקת בחול ותמיד מחייכת ואומרת כמה אני דומה לסבתא. אחר כך שאלתי את אמא מי היא דודה חנה, והיא בעצם בת הדודה של סבתא, שלכל הרוחות מי זוכר את החלקים האלה של המשפחה.

אקסיומה: האוכל בקבלת הפנים תמיד יהיה הכי טעים. סטטיסטיקות נגזרות: ככל שהאוכל בקבלת הפנים טעים יותר המנה העיקרית תהייה קטנה יותר; פחות אוכל בקבלת הפנים- יותר זמן בין המנה הראשונה לעיקרית; הרבה אוכל על השולחן במנה העיקרית- קינוחים מבאסים בחוץ, בקור.

קיט ההישרדות שלי בחתונות הוא לשתות כמה שיותר ולהיות בשירותים כמה שיותר. האלכוהול בשביל לסבול שיחות נוסטלגיות על הארון ושולחן העץ בדירה הישנה של הדודים שהעבירו ב97' לאחיינים כלשהם ואיזה יופי שאני כל כך דומה לסבתא, והשירותים בשביל פינה קטנה של שקט ושפיות בשבילי ובשביל הפרשות הגוף של חברות (וחברים) שיכורות של הכלה. כתוכנית שלדית, זה עובד; בירה בקבלת הפנים, בירה בחופה, בירה כשרוקדים, שירותים, בירה של מנה ראשונה (לפעמים יש יין ששווה משהו ואז-), יין של מנה עיקרית, שירותים, הרגע הזה שכולם צריכים לרקוד ואת בוהה בצלחת המלאה שלך בבוז ושנאה עצמית ושואלת את עצמך למה זה מגיע לך, הרגע בו את קולטת שהם שמו את הקינוחים בחוץ, רצון עז להתאבד, שירותים, קינוחים, הביתה.

לפעמים מספיקים לשתות יותר. לפעמים כשיש קרוב משפחה נורמלי בחתונה חורגים מהתוכנית ובורחים לשתות ליקרים בחוץ. לפני ארבע שנים, באירוע אחר, בר מצווה כלשהו של בן של בת דודה של מישהו, ברחנו אני ובן דוד אחד לפאב ליד ושרפנו שם את הזמן.

ואתמול ישבתי בחתונה ובהיתי באנשים שישבו איתנו בשולחן, משפחה רוסיה נחמדה ששייכת לצד שלנו ורבה עם הצד שלהם, שמילאו הרבה יין והיו האנשים הסימפטים ביותר שיכולתי לבקש לשבת לידם בשולחן, ובהיתי בצלחת עם גופת האפרוח ששכבה שם צרובה למחצה, מחליפה צבעים לירוק וכחול וסגול כששיר בווליום לא אנושי התנגן ברקע והחתן והכלה באו להצטלם איתנו, וכל מה ששאלתי את עצמי היה- מישהו נהנה מזה בכלל? איך אפשר להנות בדברים האלה?

החופה תמיד איומה. יש את הרב שמדבר יותר מידיי, ואת הרב שצועק חזק מידיי, והרב שלא יודע לשיר, והרב ששר יותר מידיי, והרב שמספר בדיחות מביכות, והרב שמדבר מציק, והנורא מכל: הרב שמפקד עליך כאילו היית טירון בבא"ח. השמלה של הכלה תמיד נפוחה מידיי, היא תמיד מאופרת מידיי, התמונות שלהם תמיד אותו הדבר, המוזיקה תמיד מציקה. החתן לנצח יראה כמו ילד קטן שהכריחו ללבוש חליפת סאטן אותה הוא יוריד בהזדמנות הראשונה ויסתובב עם טישרט עם הדפס שאמור להיות הומוריסטי.  הם בקושי נראים שמחים, תמיד עייפים מידיי, מתרגשים מידיי.

הייתי בבערך שש חתונות בחצי השנה האחרונה. שש. וזו אפילו לא הייתה הגרועה מביניהן. אבל אני לא סובלת את הדבר הזה. הדודים, האושר המזויף הזה. בחתונה הקודמת מישהי רמזה לי שאולי בקרוב אצלי.

בלי כוונה הסתכלתי על אחד המלצרים בייאוש והוא חייך אליי חיוך בלי משמעות. בדיוק פינו את הכלים של המנה הראשונה (בשר בתוך בצק שאי אפשר לחתוך בלי מסור, כמו תמיד), האורות התעמעמו והתחיל איזה שיר מעצבן ברקע. השעה הייתה רק תשע וחצי וכל מה ששאלתי היה עד מתי.

(התשובה הייתה אחת ורבע+אף קפוא עד שהגענו לחניה בקור הזה. ארורים יהיו כל אולמות האירועים האלה באמצע שומקום, הם תמיד בונים את החניות רחוק. כשהגענו לאוטו קיבלנו כומתה)