מחשבות על הפרעות אכילה

בדרך כלל לא מדובר בפראנויה של ממש המחייבת טיפול רפואי כמו בסכיזופרניה, אלא לגרסה האנורקסית שלו - הפחד שאחרים ישמינו אותי. במאמר אחשוף את הפחדים הללו ואנסה להסביר באמצעותם התנהגויות נפוצות בהפרעות אכילה, כמו לדוגמה הסירוב לקבלת טיפול.

רק אחוז קטן מאלו הסובלים מהפרעות אכילה פונים לטיפול, ובמרבית המקרים הם מופנים לטיפול על ידי אנשים אחרים. מלבד הבושה הסובבת סביב הודאה בכך שיש לי הפרעת אכילה, קיים פחד שהסביבה תשמין אותי בעקבות זאת. למען המחשת הפחד השתמשתי גם בתיאורים מוקצנים, לכן אין להתייחס לכל התיאורים כאמת מוחלטת עבור כל אדם עם הפרעות אכילה.

"למה לא סיפרת לי קודם?"

זהו הרגע בו מבחינים שמישהו ירד הרבה במשקל, שהוא נתפס מקיא, שהוא נתפס זורק אוכל לפח, שהוא הגיע לבית חולים בעקבות סיבוכי ההפרעה וכו'. שתיקה צורמת, פרצוף נבוך ותירוץ עלוב לאחר מכן לא מתגלה הסיבה העיקרית לכך שלא סיפרנו לכם - פחדנו שתגרמו לנו להשמין. הרי אם נספר לכם שאנחנו מנסים לרדת במשקל בדרכים לא דרכים הפחד שתספרו למישהו אחר הופך לממשי. ואם לא תסתפקו בהפצת השמועה לבדה? ודאי תקנו לנו טוסט גבינה נוטף שומן ולא תרדו מן המשמר עד שנלקק מאצבעותינו את הפירור האחרון.

יום לאחר מכן, בטח נשב איתכם בתור לדיאטנית ושם נגלה שני דברים מכאיבים: היא רוצה שנעלה במשקל והיא רוצה שנאכל חמש פעמים ביום את מספר הקלוריות שהספיק לנו ליום אחד. מה שמכאיב עוד יותר זה שאתם תשבו איתנו בכל ארוחה ולאחריה, כשתוך שבוע אנחנו שוב אצל הדיאטנית וכל מה שאנחנו רואים הוא מספרים במגמת עליה. עכשיו ניזהר עם מה שאתם נותנים לנו לאכול כי אתם עשויים לשתול שמן במיוחד עבורנו בתוך הסלט והאורז, ולטגן לכבודנו את כל הבשר/טבעול. או שאנחנו יכולים פשוט לא לספר לכם.

בזמן הטיפול/אשפוז

אנחנו עשויים לענות בשלילה לשאלות הפסיכיאטר כי אנחנו פוחדים לקבל תרופות משמינות, וגם כדי לא לחשוף את חומרת ההפרעה (לא לומר שאני שמן, לא להביע כוונה לרדת עוד במשקל, לומר שאני דווקא רוצה לעלות במשקל ולא מצליח - להראות שמהלך החשיבה שלי נורמלי). אנחנו יכולים לשקר בנוגע למחזור הוסת, להתלונן על עצירות כדי לקבל תרופות משלשלות, להצניע את מספר הקילוגרמים שירדנו (במקום 10 בחודש, 9 בחצי שנה) ולדווח על גובה נמוך יותר משהיה כדי לטשטש תת-משקל. בטיפול פסיכולוגי נוכל לסרב לשתף פעולה או שנצליח לדבר על הכל מלבד נושא האוכל כדי שהנושא ישאר לא מטופל. אם ירדנו במשקל ואכלנו את כל התפריט נפחד שיוסיפו לנו אוכל לתפריט, לכן אנחנו עשויים לומר שלא אכלנו את כולו. יכול להיות שאנחנו רוצים לטפל במחשבות הטורדניות ולהפסיק לראות עצמנו כשמנים, אבל ניתקל בפחד משתק שנבריא לפתע ונעלה המון במשקל כי נתחיל לאכול כמו כולם.

ובקיצור - הרופא ישמין אותנו בתרופות, הדיאטנית תשמין אותנו פיזית, הפסיכולוג יגרום לנו להפסיק לפחד מאוכל ולהשמין והאחיות ידחפו לנו אוכל משמין לפה.

אחרי הטיפול

מי שמכיר את התחום או קורא כאן בבלוגים יודע שברוב המקרים הטיפול אינו מצליח או מצליח באופן חלקי - זה אומר שדפוסי החשיבה ותוכנם לרוב נשארים כפי שהיו גם אם נראה מבחוץ שהם עברו שינוי. כשאנשים משוחררים מטיפול/אשפוז ומנסים לרדת במשקל הם יפחדו מחזרה לטיפול ומפיטום על ידי הגורמים המטפלים והמשפחה, לכן הם יכולים לומר לכם שהם לא רוצים לרדת במשקל, שהם ישמרו על משקל תקין, שהם יאכלו כמה שהם רוצים, שטעים להם ושהם לא רוצים להיות חולים. חלקם יאמרו את זה גם אם זה לא בהכרח נכון מתוך פחד שיאכילו אותם בכוח עם גילוי האמת.

* * *

הסיבה לסירוב לקבלת טיפול ולשקרים סביב האוכל בהפרעות אכילה מורכב מגורמים רבים, כשאחד מהם הוא פחד שהסביבה תגרום לעליה במשקל של הסובל מהן. קראתי לו "הפראנויה האנורקסית", והסברתי באמצעותו התנהגויות טיפוסיות שהצופה מבחוץ עשוי לא להבין. זהו פחד המוביל אדם עם הפרעות אכילה לאורך כל שלבי המחלה וגם לאחר טיפול קשה להיפטר ממנו (אנחנו גם לא כל כך רוצים).